"עידן הקטן לא יסבול יותר"

"עידן הקטן לא יסבול יותר" – סיפור אישי על ילד ומתנדבת בפרויקט

לצורך שמירה על צנעת הפרט, שונו השמות והושמטו פרטים מזהים בסיפור זה.

 

עידן הוא ילד בן 8, תלמיד כיתה ג'. עידן ננטש על ידי הוריו וגדל אצל סבו וסבתו (הורי אביו). 
כבר בכיתה א' התגלו אצלו קשיי הסתגלות לבית הספר – הוא לא מצא את מקומו בכיתה וחוקי בית הספר היו זרים לו.  הפריע בשיעורים, גרם נזקים, הפגין חוסר שקט נפשי והרבה לצאת מהכיתה ולהסתובב בחצר.  כל זאת, עד שפגש את רבקה – מתנדבת בפרויקט "שעה טובה עם ילד" לשיפור האקלים הבית ספרי. 
רבקה יצרה קשר מיידי איתו. הוא התחבר אליה ממבט ראשון.
היא החלה להיפגש עמו אחת לשבוע,בשעות הלימודים ,פגישות אישיות בהן למדה להכיר ולאהוב אותו.
יום אחד הגיע עידן לבית הספר עם חבורות על הלחי והצוואר וסיפר כי אלה נגרמו על ידי הדודה שמנעה ממנו לצפות בטלוויזיה, אך מיהר להוסיף ש"זה לא היה בכוונה". המחנכת בבית הספר התעלמה מהסימנים כיוון שלא רצתה שיעבירו אותו למסגרת אחרת.  רבקה, לעומת זאת, שמה לב שעידן הגיע מדי פעם עם סימנים כאלו וכי הוא היה במצב נפשי קשה עד כי לעיתים היה עושה את הצרכים במכנסיים.  היא הבחינה כי הילד נמצא במצוקה ובחרדה מתמדת, אך יחד עם זאת הוא ילד מקסים, נבון ובעל פוטנציאל.
רבקה גילתה "שעידן גדל וחי בתוך גיהינום" כדבריה.  
כשהיה עושה את צרכיו במכנסיים, היו מזעיקים את הסבתא שתחליף לו את הבגדים ובבית היו מכים אותו על כך. פעם אחת כאשר עידן הסתובב בחצר בית הספר וסרב להיכנס לכיתה, הזעיקו את הסבא, וכשהוא הגיע, בנוכחות שתי מורות, בשטח בית הספר, סטר הסב לעידן ללא בושה (כשנודע הדבר ליועצת  כעסה על כך שהדבר לא דווח  מיד לרשויות).
עידן היה מתחיל לחיות כשהיה רואה את רבקה מגיעה לבית הספר.  הוא היה מחכה לה ומרחוק רץ אליה, נתלה על צווארה ואומר לה ברוך "אני לעולם לא אשכח אותך..."
יום אחד סיפר עידן לרבקה שאביו בא לגור עם סבא וסבתא.  אך לאכזבתו הרבה, תוך זמן קצר התברר שאף הוא הצטרף לחגיגת ההתעללויות בעידן הקטן.
הנהלת בית הספר חשבה שכדאי להעביר את עידן לבית ספר מיוחד,אך ריבקה התנגדה וטענה שאסור לעשות זאת,כי עידן ילד נבון עם פוטנציאל אך עם בעיות רגשיות שאותן ניתן לפתור.
רק כשהיה בסוף כיתה ב',  עידן העז להתלונן בפני רבקה, כשדמעות זולגות מעיניו וסיפר לה שאביו, סבו וסבתו מכים אותו בבית וכי הוא כבר לא יכול לסבול את המכות שלהם. לסבתו הוא קרא "מפלצת".
רבקה הרגישה אל עידן אהבה ללא תנאי. הוא חי בתחושה כי איש מלבדה  לא מאמין לסיפוריו ולמה שעובר עליו.  הוא היה ילד מוזנח, נעליו היו קרועות – ולא בגלל מצב כלכלי קשה אלא רק עקב הזנחה וחוסר התעניינות בו. פעמים רבות הגיע הביתה מבית הספר ושם לא חיכתה לו ארוחה חמה.
לאור המצב הקשה בו היה שרוי ולאור ההיכרות העמוקה של רבקה את עידן, היא לא ויתרה והחליטה שעליה לעשות הכול כדי להצילו.  היא הפעילה לחץ על היועצת שיטפלו בו ובעקבות זאת התכנס הצוות החינוכי בבית הספר (מנהלת ביה"ס, יועצת ביה"ס, המחנכת של עידן ועובדת סוציאלית ממחלקת הרווחה בעירייה ) לדיון מיוחד בכדי למצוא פתרון למצבו של עידן ולשים קץ להתעללויות בו. בדיון זה הוחלט שמה שלא יהיה – עידן לא יישאר אצל הסבתא והסבא שלו.  בינתיים נכנסה לתמונה האימא של עידן, היא החלה לקחת אותו אליה מדי פעם אך היא לא הייתה מסוגלת לטפל בו לאורך  כל היום.  עידן מאוד רצה להישאר עם אימו. הצוות החינוכי שדן בעתידו של עידן, הבין שטובתו של הילד היא להימצא בקרבת האם, אך יחד עם זאת, יש למצוא מסגרת חינוכית, אחרי יום הלימודים, כדי שיהיה לאם קל יותר להתמודד.
וכך, בוקר אחד כאשר הגיעה רבקה לבית הספר, הודיעה לה המנהלת בחגיגיות: "עידן עבר לגור אצל האימא".  רבקה הייתה מאושרת, סוף סוף עידן הקטן ניצל. הוא כבר לא יקבל מכות והחרדות ייעלמו, אט אט.
מאותו יום, עידן לומד בבית הספר ובסיום יום הלימודים שוהה במועדונית בה נותנים לילדים מענה לצורכיהם המיוחדים. הוא אוכל שם ארוחה חמה, מכין את השיעורים וכשהוא חוזר הביתה בשעה שבע בערב, הוא רגוע יותר וקל יותר לאמו להתמודד.
השינוי בעידן לא אחר לבוא – הוא לא יוצא מהכיתה, לא מציק לחבריו, אינו מסתובב בחצר ללא מעש, מקשיב בשיעורים ומתקדם יפה בלימודים.  כדברי המחנכת שלו "עידן יצא מן החושך לאור" וכל זאת, תודות לרבקה – שלא ויתרה, האמינה בו ונלחמה להצלתו.
רבקה ממשיכה לעבוד עם עידן ובכל סוף מפגש הוא מחבק אותה באהבה. 
חבריו לכתה מודעים לאהבתו הגדולה לרבקה ומדי פעם, כשהיא מתקרבת, הם אומרים לו: "עידן, עידן, הנה האישה שאותה אתה אוהב!.. "
כיום, רבקה מאושרת מאין כמוה. היא הצליחה להציל את עידן ולהעבירו למקום מבטחים, להעלות אותו על דרך המלך ולתת לו סיכוי להיות בעתיד כאחד האדם.

זה סיפור אחד מני רבים.
מתנדבות ויצו פועלות בקהילה בפרויקטים נפלאים ורבים, מביאות איתן את האהבה, את חכמת החיים, הסבלנות, החמלה והרצון לעזור לכל אחד ואחת.
הן שם – נשות ויצו מביאות איתן את רוח ההתנדבות ומשמשות לקהילה דוגמא ומופת.

תודה לכן מתנדבות יקרות, באשר הנכן.