|
|
|
|
מדוע אנו זקוקים לגבולות בתזונה וכיצד בונים אותם |
|
|
|
הכותבות: |
גליה בקשי |
|
ואורית בן-טוב |
|
מפקחות מעונות יום, האגף לגיל הרך, ויצו העולמית |
|
הילד טובל את האוכל במים שבכוס? משחק עם האוכל במקום לאכול אותו? מסכים לאכול אך ורק למול הטלוויזיה? דורש רק
ממתקים? מתעקש לאכול רק בידיים? |
|
כשאנו המבוגרים האחראים יודעים מה מותר ומה אסור, מה מתאים לנו ומה לא - אנו משוכנעים. לדוגמא, כשברור שפיצוחים מהווים מקור לסכנה לבן שנה, ברור שפיצוחים לא יהיו מונחים בהישג ידו. במקום שבו יונחו פיצוחים בקרבת פעוט, נדאג להרחיקם או להרחיקו. ברור לנו שפיצוחים הם תמרור עצור - כאן יש גבול שאסור לאפשר לפעוט לחצותו. |
|
|
|
|
באזורים הלא ברורים של מה מותר ומה אסור, מה מתאים ומה לא, מתעורר חוסר הביטחון ההורי והנחרצות מתערערת. שפת הגוף וטון הדיבור משתנים אף הם. כשפעוט בן שנה וחצי מסב לשולחן, אוכל בידיו הזעירות את מנת המזון המוגשת לו ולפתע בלי אזהרה, הופך את הצלחת על כל תכולתה וצוחק, ברור לנו שהמסר צריך להיות שהתנהגות כזו אינה מקובלת. במצב כזה תגובת המבוגר חשובה. בפעמים הראשונות, לרוב תהיה תגובת המבוגר המופתע צחוק ופייסנות. כשהתנהגות הפעוט חוזרת על עצמה, זה נעשה מעיק ודורש התייחסות שונה. |
שינוי התגובה של המבוגר יוצר אצל הפעוט בלבול. הוא, שחווה שלב של למידה על העולם, אינו פועל מתוך "דווקא". התנהגותו משקפת את השלב ההתפתחותי - שלב המרדנות הראשונה המאופיין בגילוי של עצמאות, של הפרדות הפעוט מתלותו במבוגר, מהבנתו שישנם רגשות השונים לשלו. הוא מחייך, בודק את הגבולות, נהנה מהגילוי של הרגשות המציפים אותו. |
למידה באמצעות מה שנראה לנו המבוגרים כמשחק, חשובה עבור הפעוט. הפעוט מלמד אותנו המבוגרים על דרך החוויה בתהליכי צמיחה. אם אנו מבינים את דרכי הצמיחה שלו, אנו יכולים להיות רגישים בתגובותינו. עם זאת, באם התנהגות זו אינה הולמת את ערכינו ואינה מקובלת עלינו ההורים, עלינו להאיר ולהעיר בעקביות ובנחישות את הדרך הראויה, המתאימה והמותאמת לשלב ההתפתחותי, להבנה של הפעוט ולאורח החיים שאנו רוצים להטמיע. |
כלל ראשון שלנו הוא - הצבת גבולות באוכל צריכה להיות מותאמת גיל והתפתחות. כמו בכל סיטואציה, כך גם באוכל, הגבולות שאנו מציבים לילד צריכים להיות מותאמים לגיל ולשלב ההתפתחות. כלומר, ישנן התנהגויות שאנו יכולים לצפות ולאפשר לילד בן השנה להבדיל מילד בוגר יותר. ניתן וגם מומלץ לאפשר לבן שנה לאכול בידיים. נכון, ניתן בהחלט לחשוף אותו לכפית ולהגיש לו אותה, אך אל לנו להיבהל אם בעודו מחזיק בכפית בידו האחת, הוא אוכל "בידיים" עם היד השנייה וזאת להבדיל מילד מבוגר יותר, שנצפה ממנו לאכול בכפית ואלי אף מזלג, סכין וכו'. הארוחה עבור הילד הקטן הינה הזדמנות לחקר של טעמים, מרקם, צבעים וצורות והפעוט חוקר עם כל חושיו. ניתן להתבונן על הארוחה כמקור ללמידה! |
|
|
|
|
|
|
|
באזורים הברורים של מה שאינו מקובל שקשה להחיל על ילדינו, אנו הולכים לאיבוד, חשים באובדן שליטה ותסכול - מרגישים שאנו מוותרים על ערכינו. כזהו המצב כשהילד מסרב לאכול. בסיטואציה כזו הורים רבים נוקטים בדרך של האכלה תוך כדי הסחת הדעת. ישנם סיפורי אווירונים הטסים ישירות לפי הפעוט, ישנם סיורי אוכל בחצר, במרפסת ועוד, ישנה רביצה למול הטלוויזיה וכל זאת כי הילד לא אוכל..... וההורה נכנס לחרדות ...ומוכן לעשות הכל כמעט הכל, על מנת שהילד "לפחות יטעם משהו". |
|
הורים רבים נאחזים במסיחי דעת כדי להיות בטוחים שילדם מקבל את מנת המזון המשביעה, שתעמידו בעקומת הגיל שלו. החיפוש אחר פתרונות יצירתיים הוא למעשה בריחה מהתמודדות עם הקושי שהילד מציב בפנינו ההורים. מחקרים מצביעים על כך שזמן מסך בגיל הרך, פוגע בהתפתחות התקינה של הילד. ילד ככל שהוא רך, זקוק לקשר ולדרכי התקשרות עם ההורים ולא לתחליפים, גם אם הם נובעים ממצוקה. סיפורי מטוס, ו"סבתא בישלה דייסה" חשובים כשנותנים להם מקום של כבוד ופניות מלאה ללא חיזוקים ותחזוקה שוטפת שבאה לביטוי בכמויות האוכל הנכנסות לפי הפעוט. ככלל, אוכל אינו פרס. אוכל הוא צורך והנאה שאינה תלויה בשום תרגיל. התשובה לחשש שהילד אינו אוכל מספיק הינה תחושת הרעב שלו – אותו מנגנון טבעי הקיים בגופו ושעליו עלינו לסמוך. במצב בריא קיים רעב קיים. הרעב מתעורר בזמנים מסויימים ביום שהם הזמן לאכול. אנו קוראים לילדינו לאכול בסלוגן: ילד רעב בוא לשולחן. או בגרסה המתאימה גם לגיל הרך - ילד רעב פותח את הפה למזון. |
|
סבתא בישלה דייסה מהקושי של אמא להתמודד |
|
מכירים ילדים המתנגדים למזון חדש, מהדקים בחוזקה את השפתיים, מסיטים את הראש, לא מוכנים לשבת לילד השולחן וכיו"ב? גיל שנתיים שלוש מאופיין בפחד של ילדים מהתנסות של מזונות חדשים. הפחד הוא תכונה ראשונית שמקורה צורך קדום של הישרדות. לכן, בהתנסות ראשונית של מזון, חשובה מאוד תמיכת המבוגרים וחשיפת המזון החדש בהדרגתיות, בהסבר ובחיקוי הילד את המבוגר. הילד מאתגר אותנו ההורים, שלב אחר שלב בהתפתחותו. מה שלנו ההורים/מטפלים, נראה מהצד כ"משחק" של הילד, או מניפולציה שהילד עושה, הוא הדרך או השפה שהילד מבטא בה את תחושותיו, רגשותיו וקשייו לצד הצורך שלו ללמוד על העולם. |
|
במצבים כאלו חשוב לזמן עבור הילדים סביבה מעודדת אכילה, שיח משותף - תנאים איכותיים לסיגול דרך חיים בריאה ומאוזנת. |
|
כשמדברים על הצבת גבולות, המפתח הינו עקביות והתמדה. הילד בוחן את תגובותינו בהתאם לסיטואציה. ככל שנהיה עקביים ונתמיד במסר שלנו בהתאם לסיטואציה, כך נתקדם עוד צעד בדרך אל המטרה. לעומת זאת, חוסר עקביות בתגובתנו עשוי לגרום לבלבול אצל הילד או לגרום לו להבין כי כוונתנו אינה רצינית וכי יכול הוא לנהוג כאוות נפשו. הדבר עלול להביא לתוצאות הפוכות משציפינו. |
|
|
התמונה: StephenMitchell , flickr |
|
|
|
• |
כשמציבים גבולות, מומלץ שהאמירה תהיה קצרה ועניינית: "לא זורקים אוכל על הרצפה"; "אוכלים בכפית"; וכד'. אין צורך לפתח
שיחה שלמה סביב הנושא: על ההשלכות, על התוצאות וכו'. זה מעייף, לא ממוקד, ומסיח מהעיקר. |
|
|
• |
ויסות ההתנהגות - לעיתים, סיטואציית האוכל הינה "חגיגה" עבור הילד, ומהווה עבורו גירוי נוסף ושימוש לא פונקציונאלי. לדוגמא
כשבנמצא ישנם כפיות, כוסות וכלים נוספים, ניתן לראות ילדים המשתמשים בהם ככלי נגינה והקשה. על מנת להפחית התנהגות
כזו, נשתף פעולה עם החגיגה ונהפוך אותה למשחק, לדוגמא: נבקש מהילד להקיש לסירוגין, פעם חזק מאוד ופעם חלש, ויותר
חלש, ועוד יותר חלש. ולהפסיק. ושוב. |
|
|
|
|
• |
הצבת הגבולות מצריכה תגובה אחידה של כל המבוגרים בבית (הורים, מטפלות וכו') |
|
• |
מתן חלופות - אם הילד זורק אוכל על הרצפה, ניתן לאפשר חלופה של הנחת האוכל בכלי מרכזי המיועד לפסולת (כלבוניק), כך
הילד לא נשאר עם הפסולת שאינו רוצה בתוך הצלחת האישית שלו ומצד שני אינו זורק אוכל על הרצפה. |
|
|
• |
סנקציות - במידה והילד אינו קשוב / מתייחס לאמירה של ההורה, ניתן בהתראה מראש לומר לו כי הפעולה שנקט לא נעימה לנו
וכי יאלץ לקום מהשולחן (או שהחפץ יילקח ממנו). |
|
|
• |
כמובן שהמסרים צריכים להיאמר בשפה נעימה אך ברורה, באינטונציה המובדלת מהשיח הרגיל. |
|
• |
רצוי לא לשים סימן שאלה בסוף משפט המציב גבול, כדוגמת: "אנחנו לא מכניסים אוכל לכוס השתייה - טוב??" |
|
|
|
אם נחזור לתחילת המאמר ולשאלה האם גבול הוא ערך, מהיותו נגזר משורש המילה ג.ב.ל ואסוציאטיבית עולה המילה מגבלה. ייתכן ועבור התינוק הגבולות שאנו ההורים מחליטים וקובעים בעבורו על פי ערכים תרבותיים, חברתיים, אידיאולוגיים ואחרים, מהווים סוג של מגבלה בתקופת התפתחותו נטולת גבולות ומסגרת. עם זאת, הגבולות שההורים/מבוגרים מחליטים עליהם, הם אילו השומרים עבורו ומהווים בשבילו מסגרת הגנה בעלת מאפיינים מעודדים ויכולת להתמודד ולהכיל את אינסוף האפשרויות וההזדמנויות שבפניו. |
לכל אחד מאיתנו, העוסקים בגידול ובחינוך תינוקות, פעוטות, ילדים, שיהפכו להיות מבוגרים בעולם מגוון, ישנם ערכים על פיהם התחנכנו, תרבות ממנה באנו, וכללי התנהגות אותם סיגלנו. בבואנו להחיל את אותם ערכים, כללים או גבולות על ילדינו, חשוב שנכיר ונדע את השיקולים המנחים אותנו בבחירתם. גם ערכים חקוקים ניתן להגמיש ולשנות בהתאם לתנאים חדשים, צרכים מוכרים ועוד. חשוב להכיר את הפעוט וצרכיו, את הרקע ההתפתחותי, השלב התפתחותי והתנאים שלנו לאמץ את אותם ערכי גבולות. |
|
|
אם ניגודים משלימים זה את זה, אזי ערך ומגבלה משתלבים ויוצרים עולם בטוח, מאוזן ולא מנוגד, שלתוכו יש לשלב דיאלוגים, אפשרויות בחירה, הזדמנויות ללמידה, יצירתיות והקשבה הדדית לצרכי כל הצדדים המעורבים בתהליך הגדילה, הצמיחה והתפתחות הפעוט והתפתחות הורית. |
|
לסיום, גבולות הינם תולדה של תרבות, סביבה ועמדות אישיות. אלו יכולים להשתנות בין משפחה למשפחה, בין מבוגרים שונים בתוך המשפחה (לא מומלץ, כי אז המסר הניתן לילד הוא כפול). ככל שנהייה קצרים, ברורים, ועקביים כך נצליח להציב גבולות במקומות החשובים לנו. |
|
וזכרו - הצבת גבול אינה דבר "רע", להיפך, היא זו המאפשרת לילד את מגוון האפשרויות שכן ניתן לעשות בתוך המרחב התחום. |
|
|
|
|