אפקט החממה: הסיפור של בוגרי ויצ"ו הדסים

ישראל לוחם בחטיבת כפיר, ליאור מפקד כיתה ושאול ביחידה מובחרת. סיפורם של 7 צעירים שהגיעו לפנימיית ויצ"ו הדסים ושינו את גורלם.
ולדימיר דורושנקו סידר את תג היחידה של גבעתי, שלא יאבד בצילום הקבוצתי. שאול, שנמצא בהכשרה ביחידת מגלן, דיגם את הרובה. שבעה חבר'ה צעירים בני 19 עמדו זקופים וגאים, יודעים שהכל עניין של בחירות נכונות בחיים.

26/5/2010

אייל לוי/ "מעריב" /25 במאי 2010

בקלות יכלו לקחת פנייה אחרת, ואז הסוף לא היה ורוד. "אותי אולי הייתם מוצאים על איזה ספסל", צוחק ישראל אלקיים. "סתם, אני לא בטוח, אבל כמעט בוודאות לא הייתה לי תעודת בגרות ובטח שלא הייתי מתגייס לחיל קרבי".

השבעה הם בוגרי פנימיית ויצ"ו הדסים, שנמצאת ממש מול היישוב קדימה שבשרון. כפר ילדים ונוער שחלק מתלמידיו מוגדר כנוער בסיכון. לאו דווקא כל השבעה שבתמונה נמצאים בקטגוריה המדוברת, אבל הנה דן גולן, בחור גדול וחייכן, עזב את הבית כשהיה בן עשר ומאז לא הביט לאחור. "זו המשפחה שלי", הוא הצביע על החברים שעמדו לצדו.

דורושנקו הגיע לכפר בכיתה ו'. הוא עלה ארצה עם אמו כשהיה בן שלוש. שניהם, לבד. האם עבדה קשה לפרנס את משפחתה וולדימיר הקטן הרגיש היטב את כובד המשקל. "כל מה שהיא רצתה זה שתהיה לי מסגרת בריאה", הוא משוכנע.

"אז בדקנו עם השירות הסוציאלי את האופציות והחלטנו להגיע לכאן. זה לא פשוט להתנתק מאמא. השנה הראשונה הייתה קשה, אבל במשך הזמן מתרגלים. לא יודע אם זו ההגדרה הנכונה, אבל האווירה החמה כיסתה על החור שנוצר. היה לי מדריך בשם שרון, שהיה בשבילי כמו האבא שאף פעם לא היה לי. עד היום אני הולך אליו לארוחות ביום שישי בערב".


לא מתחרטים לרגע. עומדים מימין: מברטו, ולדימיר, דן וישראל; יושבים מימין: ליאור, תמרה ושאול צילום: אלי דסה

ליד ולדימיר ישבה תמרה טאוז, חברתו. בחבורה אומרים שאם יש מישהו שהשתנה בגדול מאז שהגיע להדסים, זו היא. "כמו ין וינג", ולדימיר צוחק. "מופרעת, בלגניסטית. עשיתי המון בעיות", היא העידה על עצמה. "עם השנים התמתנתי".

כשניסיתי לדבר איתם על התיוג כנוער בסיכון, ישראל מיד הבהיר: "אנחנו לא אוהבים לחיות תחת הגדרות". דן מיהר להוסיף: "לכל נוער יש סיכון. יש סיכוי ליפול לסמים קשים ולאחר יש סיכוי שייכנס לג'יפ ובסוף הערב יהרוג ארבעה אנשים, זה לא סיכון?".

רק שאול ביקש לקטוע אותם: "תגידו את האמת. כן, אנחנו נוער בסיכון. לכל אחד יש את הסיבות האישיות שלו. אני מכיר אתכם, ואתם מכירים אותי. נוער בסיכון זה בעיות כלכליות, בעיות עם ההורים. מי שהגיע לפה יש לו הרבה מזל. יש כאלה שאין להם העזרה והיכולת לעשות את הצעד. חבר'ה שיש סיכוי שלא יצליחו בחיים, ולא בגללם, אלא כיוון שאין להם אפשרות לקבל דברים שילדים רגילים מקבלים".
חברים לכל החיים
שאול נולד בנתיבות. הוא הגיע להדסים רק בכיתה י', אחרי שהרגיש תקוע ושהזמן לשיפור הולך ואוזל. "ראיתי שהציונים לא משהו, ויש צורך במהלך", הוא אומר בקול מדוד. "דודה שלי למדה פה לפני הרבה שנים, והיא המליצה. המטרה הייתה לצאת עם בגרות ולהתקדם. אין מה לעשות, לפעמים בבית פחות טוב מאשר במקום כזה. זה מוזר, כי תמיד טוב בבית, אבל אין שם הדברים שיעזרו בבניית החיים".

ניסיתי להסביר שדווקא בחוץ, בעיר הגדולה, לפנימיות אין שם טוב. זה כמובן הדליק אותם. "סטיגמות", סינן שאול. "בבית ספר רגיל אין חבורות וקליקות? אני יודע ממה שאני קורא בעיתונים". ולדימיר רצה לחזק. "עדיין בכירי הדרג הצבאי וראשי הממשלות הם חניכי פנימיות. אני יודע כעובדה שבארצות הברית רק החברה הגבוהה הולכת לפנימיות. לפני שהגעתי לא היה לי מושג לאן אני הולך, בדיוק כמוכם שם בחוץ, אבל בגדול, כל האנשים שיושבים איתך כרגע יש להם אחלה בגרויות והם התגייסו למקומות הכי טובים".

החבר'ה הצביעו על דן גולן ומברטו אברה, בחור ממוצא אתיופי, שחלקו חדר במשך שנים. מברטו סיפר שהרצון להגיע לפנימייה נבע מהצורך להשתלב בחברה ולא להיות בשוליים. "הגעתי לפה בכלל בטעות", הוא מספר. "ביקשתי פנימייה קרובה לבית בראשון לציון, וממשרד החינוך שלחו אותי לכאן. מבחינת הלימודים דווקא הייתי בסדר גמור, חנון אפילו, רק שהבנתי שאני צריך שינוי בסביבה. יותר חברים וחברה". תמרה סיפרה שהיא עכשיו מעבירה שנת שירות ביישוב סמוך, שם תופעות כמו גזענות וחלוקה לחבורות בוטות הרבה יותר מאשר בפנימייה, שמיד ערבבה את כולם.

"חברים כמו בפנימייה לא תמצא בשום מקום אחר", דורושנקו בטוח. "זה לכל החיים. זה אחים שיעזרו לך. אתה עובר איתם דברים שאתה לא חושב שתעבור עם חבר רגיל. מתקלח איתם, ישן איתם, חי איתם".

ליאור חיזגי ישב בצד והקשיב. הוא יליד שדרות. להדסים הגיע כמעט עם כל אחיו, בהתחלה כתירוץ לבריחה מהקסאמים. אחרי זה כבר נשארו במקום. "הדסים תרמה לי. היא הוציאה לי את החצץ מהנעליים, זה בטוח", הוא מיד הבהיר.

"אבל אני אדגים לך מקרה קיצוני. אם יבוא הילד שלי ויגיד שהוא רוצה ללכת לפנימייה, אני לא יודע אם אחשוב על זה כעל אופציה.
אפילו שאני יודע שהיא עשתה לי טוב, אני בטוח שחלק מההורים התחרט, כי באיזשהו מקום זה לאבד את הילד. קשה לנו היום לשבת בבית כמו עציץ. אנחנו חייבים לעשות משהו, הרבה יותר עצמאים. אתה לא מסוגל שאבא שלך ייתן כסף, 'קח תקנה'. אתה רגיל שאתה לבד".

חיזגי ציין נקודה משמעותית. השבעה כאן הם חלק מ-23 בשכבה, מחזור שנחשב מוצלח ביותר, אבל עדיין היציאה לחיים האמיתיים לפניו. הרי בשביל רובם החיים הם הכפר שבו גדלו. הכפר סיפק את כל מחסורם והגן עליהם. כרגע, הגיוס לצבא הוא שלב מקדים בתהליך היפרדותם מחייהם הקודמים, המוגנים.

"יש פה בוגרים שהפנימייה נתנה להם את הכלים וסייעה, אבל לאחר שיצאו לאזרחות או התגייסו הם הלכו לאיבוד", מספר ליאור. "התחילו לעשות שטויות, הפתיל הקצר נשרף. לא היה להם המדריך שכל הזמן הראה את הדרך".

בהדסים ידעו שזו הסכנה הגדולה. "לפני שלוש שנים עשו מחקר על בוגרי פנימיות", דיווחה שמרית יחיאלי, עובדת סוציאלית בפנימייה. "רצו לבדוק מה המצב אחרי תקופה של שלוש עד חמש שנים. הגיעו למסקנה שכמעט עשרה אחוזים מהבוגרים לא מצליחים להגיע למקצוע, ומדובר בשנים הקריטיות שבהן הם צריכים תמיכה. הרי פה הם עברו דרך ארוכה ועכשיו הם חוזרים לנקודת האפס".

כדי להתמודד עם הבעיה הקימו בהדסים את "בית הבוגר", שנמצא בקצה הכפר. בית קטן עם סלון וחדרי שינה, שבו בוגר שקשה לו עדיין לצאת מהחומות יכול להמשיך לשים את הראש בשנים הקרובות. דן גר שם וכך גם ולדימיר ותמרה. מדי פעם יש להם שיחות אישיות עם שמרית, ואחרי זה שיחות קבוצתיות, כדי להבין באיזה שלב של ניתוק הם נמצאים.

תמרה רוצה לחזור אחרי הצבא להדסים כמדריכה ואילו ולדימיר רואה את עצמו כאיש צבא. כבר עכשיו, בתחילת הדרך, הוא מסומן כמפקד, והחלום הגדול שלו הוא להיות קצין. "אני בן יחיד ולא הייתי חייב ללכת לקרבי", הבהיר.

"אבל לא הייתי יכול לשבת וללמוד בקורס כמה שנים. לפחות לא עכשיו. פעם יצאתי לסידורים בתל אביב בלי הנשק ואמרתי לעצמי 'איך אנשים מסתובבים ככה שלוש שנים?'. כשאתה הולך עם נשק, אנשים מסתכלים עליך אחרת. תמיד לימדו אותנו בפנימייה לתת את המקסימום, לרצות לעשות כמה שיותר".

להיות הכי טוב
קצת מפתיעה האמביציה שנושבת מהם, בטח לעומת כל השבורים של ראשית המסלול. ישראל סיפר שבהתחלה, כשאמרו בפלוגה שיש כאלה שיצטרכו להישאר שבת, מסביב השפילו מבט מבואס, ורק הוא לא הבין על מה המהומה. "כשאומרים לי להישאר, אני מחייך", הוא צחק. "רגיל לזה. אמרתי להם 'מה אתם בוכים, כולה שבת אחת' והם עדיין מתלוננים. זה הפלוס בפנימייה, שאתה מגיע למקום כזה ואין לך הלם מלהישאר או לישון עם עוד אנשים".

ליאור צחק, אפילו שלושה שבועות בבסיס לא שברו אותו. "פנימייה נותנת לך גישה לחיים שאם קשה עכשיו, זה לא סוף העולם. תתגבר. אני רואה הרבה חברים שמתפלאים 'וואוו, שמרת שעתיים וחצי, תפרו אותך'. לא , בעיניי זה לגמרי אחרת".

ישראל משרת כלוחם בחטיבת כפיר, ליאור משמש כמפקד כיתה, שאול ביחידה מובחרת, ולדימיר בגבעתי, מברטו חימושניק בנח"ל. "יש בינינו קטע של תחרות", מודה שאול. "אתה נמצא עם עוד 20 נערים בגילך ואתה רוצה להצליח ולהיות הכי טוב. אני אישית מאוד רציתי".

הדסים בינתיים הצליחה במשימה. לקחה חבורת נערים והפכה אותה ל"גאווה ישראלית" כמו שעוגייה היה אומר. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. מהדסים כבר יצאה רשימה מכובדת, שכוללת בין היתר את יוסי גינוסר, שלמה גרוניך, אריאל זילבר, יוסי פולק, צופית גרנט ועדן הראל. עכשיו השאלה מה יקרה כשהצעירים ייצאו מהמסגרות, לאן יובילו אותם החיים.

מה החלומות שלכם, שאלתי את החבר'ה. תמרה רוצה להיות רקדנית, שאול שחקן או זמר (החבר'ה ממליצים בחום), ואילו דן חולם על לימודי קרקס בלוס אנג'לס. בעלה של אחת המדריכות לימד אותו וכבר שנים שהוא שולט בכדורים ובחישוקים.

"יש הורים שלא יכולים להרשות לעצמם לתת את הכלים, קשה להם", ישראל מסביר. "זה לא אומר שהם שונאים אותי, בכלל לא. אני יודע מה אנשים בחוץ חושבים, אבל קיבלתי פה דברים שלא הייתי מקבל בשום מקום אחר. אני לא מתחרט לרגע".