בחיים לא הייתי מאמינה שהילד שלי יאכל ברוקולי

התמונה: coniferconifer,  flick 
* תודה לתזונאית יעל זינגר על הערותיה מאירות העיניים במהלך כתיבת הכתבה. 
בתרבות שלנו אצל חלק מההוריםאוכל הוא דרך להפגין אהבה ולכן, כשהילד אומר “לא” לצלחת, ההורים חווים זאת כדחייה ופעמים רבות התגובה שלהם היא מאוד רגשית- כעס, תחנונים, גערות, ניסיונות רבים להאכיל ועוד 
אולי זה קשור לדרך שבה חינכו אותנו, אבל כך או כך, מגיע הרגע שבו ההורה מבין שכדאי לבחור בדרך שונה ולהיפטר מהרגלים לא נכונים שאותם אימץ במהלך חייו על מנת לחנך את ילדיו לאכול נבון.
בכתבה זו דיברנו עם כמה הורים שעשו זאת ומבקשים לתרום עצות וטיפים מניסיונם בנושא. 
“שווה להתאפק כי התיאבון שלהם נפתח בראשית שנות העשרה”kobi's 230X170 
עם הכותרת הזו פותחת ענת כל שיחה בנושא חינוך ילדים לאכילה נכונה.
“הדבר הנפלא והמפתיע ביותר שגיליתי באוכל לילדים הוא שאם לא מציקים לילד יותר מידי ואם מכבדים את הרצונות שלו, אבל משמשים לו דוגמא נכונה ולא מתפשרים על אורז וקטשופ כארוחה, יום אחד הוא יתחיל לאכול דברים שלא תיארתם לעצמכם שהוא יכניס אי פעם לפה”, היא ממשיכה ומוסיפה “ההפתעה הייתה אדירה – בני הבכור היה בררן מגיל צעיר. הוא סירב לאכול ירקות -  לא אוהב מלפפון ולא עגבנייה ושום ירק חוץ מגזר ואחר כך ירדו גם בצל מטוגן (האמת, איך אפשר לבשל בלי להתחיל בבצל מטוגן?) ולא היה מוכן לאכול קישואים, חצילים, בטטות ושום ירק מבושל למעט אפונה ירוקה. בסביבות גיל 10-11 החל לגלות ירקות. פתאום החל לבקש דברים שראה אצל חברים. אני לא ממש מבינה את השינוי ויכול להיות שזה שילוב של הרבה דברים אבל היום, כשאני רואה אותו אוכל פרחי ברוקולי וכרובית – אני מתקשה לעכל את השינוי”.
 
 
ניג’וס יתר עלול להסתיים במאבקי כוח ובהפרעות אכילה
טל, אם ל-2 מתבגרים מצטרפת – הילדים שלי אכלו יפה עד לגיל 3-4, בערך עד לגיל שבו אני הבנתי את החשיבות של אכילה נכונה והחלטתי לשנות את המטבח לכזה המבוסס יותר על פירות וירקות טריים. הורדתי פעם פעמיים בשבוע בשר ועוף השתמשתי יותר בקטניות וניסיתי להדביק את הבית בהתלהבות שלי. אבל הילדים גמלו לי ברגליים. הם סרבו לאכול. הייתי מכינה דברים בריאים ומקשטת ומשתדלת בתבלינים ומגיעה לשולחן בדריכות – האם הם יסכימו לאכול או לא? והילדים שלי לרוב סרבו. לפעמים לקחו ביס או שניים מתוך נימוס והארוחה בדרך כלל הייתה נגמרת בדמעות – שלי או שלהם.
הדבר הזה נפסק כשביום אחד הבנתי שיש סיכון שבדרך זו אני עלולה לגרום ליצירת הפרעת אכילה אצל הילדים. שהילדים לא אוכלים דווקא כתגובה לרצון האדיר שלי שהם יאכלו בריא. ושזה גורם לאוכל להפוך לאישיו אדיר בבית.
אז עם כל הכאב שבדבר, פשוט הפסקתי. הפסקתי להתחנן ולהפציר ולהגיד להם על כל ירק כמה שהוא בריא. התנחמתי במה שהם הסכימו לאכול – תירס, תפוחי אדמה מאודים ואפויים בתנור, פולי סויה (אדממה) ואבוקדו. הייתי שמה להם פריכיות עם אבוקדו לנשנוש אחר הצהריים. בעונה תותים ובשאר השנה – תפוחים ובננות. 

USDAgov

אני ובן זוגי המשכנו לאכול בצורה מאוזנת ובריאה. לא הטפנו ולא דיברנו. אכלנו יחד וכן, הייתי צריכה להכין אוכל בנפרד לנו ואוכל בנפרד לילדים. לא הסכמתי לפסטה וקטשופ, אורז וקטשופ כארוחה. לא טיגנתי שניצלים. הכנתי חזה עוף על מחבת פסים – בלי ביצה, פירורי לחם וכל השמן הנלווה. נקניקיות? בסדר. מפעם לפעם קניתי להם נקניקיות איכותיות מקצב. הייתי מבשלת להם גרגרי חומוס כחטיף אחר הצהריים. רצו פופקורן – הכנתי בסיר בעצמי. האמת? הרבה יותר טעים מפופקורן במיקרוגל.

וידעתי שאצל ההורים שלי הם מקבלים את כל מה שאני אוסרת והעלמתי עין. בעיקר חייתי את אורח החיים הבריא שרציתי שהם יאמצו. אני מניחה שכשהנושא הפך פופולארי – כשמסביב כולם מדברים על צמחונות וטבעונות ותפריט ללא קמח או ללא בשר או כל מה שמסתובב היום – הילדים שלי הבינו מה הדרך הנכונה בשבילם ואני רואה הרבה יותר נכונות מצידם לאכול בריא ולנסות מאכלים שפעם לא היו נוגעים בהם. אז נכון שזה דרש השקעה ושהייתי צריכה להיות סבלנית ל-4 -5 שנים אבל זה היה שווה.  
חפשו אלטרנטיבות, התפשרו אבל אל תסתירו מרכיבים שהם לא מוכנים לאכולEgg in the nest 2 

מורן, אם לבני 15, 13 ו-6 מוסיפה על ההמלצות שניתנו לעיל – קראתי מחקר לפני כמה חודשים שבו נאמר שילדים צעירים לא יאכלו אוכל שההורים מעבירים מסר תוך כדי הגשתו. אם אומרים להם – גזר מחזק ראייה, או חומוס יעשה אותך גבוהה – הם לא ירצו לאכול ממנו. (לתקציר המאמר במוקפץ http://www.mukpats.org/?p=1986 ). אני חושבת שהטעות הכי גדולה שלי עם הגדולים הייתה להסתיר בתוך האוכל שלהם דברים שהם לא אהבו. הייתי טוחנת בצל לאבק לפני שהייתי מכניסה אותו לקציצות. הייתי מבשלת להם אורז בעגבניות טריות והילדים ראו את זה ואיבדו את האמון במה שהייתי מגישה להם. הייתי מניחה צלחת לפניהם ורואה אותך מתחילים לחפור ולחפש במבט של מיאוס. עם הצעירה שלי כבר לא חזרתי על הטעויות האלה. מגיל מאוד צעיר נתתי לה את מה שנראה בעיני בריא. לא הכנסתי שוקולד למריחה הביתה- אם היא רצתה כריך מתוק היא אכלה לחם עם טחינה וסילאן, חמאת בוטנים/שקדימון ודבש או ממרח חרובים שנראה כמו שוקולד. לא הטפתי ולא הסתרתי ולא הגעתי למחוזות האיומים שהייתי בהם בענייני האכילה של הבנים הבוגרים שלי.

מלחמת כוח או הקשבה לקול פנימי?
תארו לעצמכם מצב שבו אתם חולים ומישהו מביא לכם מנה סביח כפינוק. האם הייתם מסוגלים לראות/להריח/לאכול  את האוכל? היזכרו בימי ההיריון – אם היו מביאים לכם כוס יין או סיגריה, האם הייתן יכולות? עיזבו את הרצון, ההיגיון וההסברים – האם הייתן מסוגלות לקרב לפה שלכן קפה בחודשי ההיריון? הנקודה היא שישנם דברים שהגוף יודע, יותר מהשכל ואולי יתכן שכשילד אומר “לא” למאכל, הוא בעצם מקשיב לקול פנימי, שאנחנו כבר שכחנו, שמונע ממנו לאכול את המאכל הזה? תסכימו שזו אפשרות, למשל, לרעיון שילדים נולדים עם רתיעה מירקות כאמצעי אזהרה אבולוציוני שימנע מהם לאכול צמחים מורעלים.
אבל כשאנו מנסים לחנך ילד להיות נאמן לעצמו, להקשיב לאינטואיציות שלו, לבטוח בעצמו ואז באים והורסים את כל התיאוריה שבנינו, כשאנו מנסים לדחוף לו משהו שהוא מסרב לאכול – בשידול, באיום, בהבטחה לצ’ופר – האם בכך אנו  מעבירים מסר בונה לילד?
המסקנה היא שכדי לגדל ילדים בריאים, שסומכים על האינסטינקטים שלהם, עלינו לכבד את רצונם. גם אם זה לא מוצא חן בעינינו. זה לא אומר שצריך לאפשר להם לאכול ממתקים כל היום. ממש לא. הקפידו על גבולות. אבל כבדו את מנגנון הרעב והשובע הטבעי שאיתו נולד כל ילד ואם תעשו זאת מגיל צעיר – רוב הסיכויים שהילד יגדל בהקשבה לצרכים שלו ולא ישתמש באוכל כמענה לצרכים אחרים כמו אכילה רגשית למשל. 
כשילד אוכל יותר מידי פחמימות
זה הרבה פעמים קשור לגנטיקה, אבל לפעמים, בגיל 5 ו-6, הילד מתחיל לאכול יותר ממה שהגוף שלו צריך. במצב כזה עדיף שלא להגביל את האכילה של הילד באופן משפיל ולא לשדר לו שיש איתו בעיה. אם מדובר בהשמנה קלה, עדיף אפילו שלא להעלות את הנושא ולא להפוך אותו לאישיו. הדבר הנכון ביותר הינו  לעזור לילד לקחת אחריות על הגוף שלו ועל מה שהוא אוכל תוך שנותנים לו כיוון. השגיאה הגדולה ביותר היא לשדר לילד מסר שמכיוון שאתם מאוכזבים מהבחירות שלו, מהיום והלאה אתם תקבעו מה הוא יאכל וכמה.
לא כדאי להכניס הביתה מאכלים שאתם לא רוצים לראות את הילדים אוכלים. השתדלו להעלים עין מאכילה במסיבות או אירועים ואל תטיפו לילד, כדי שלא יצטרך להעלים מכם את האכילה הבלתי מרוסנת. חפשו אלטרנטיבות לפעילות אירובית – ריקוד למשל, או אומנויות לחימה, כדורגל או כדורסל. אפשרו לילדים לבלות כמה שיותר בחוץ וקחו איתכם פתרונות מתוקים טבעיים כמו פירות, ירקות, עוגיות שאתם אופים בעצמכם ושולטים בכמויות הסוכר והשומן בהן. הכי חשוב, לא לשדר לילד מסר של אכזבה ממנו ולא מסר שבו אתם אחראים למה שהוא מכניס לפה. יכול להיות שהילד יהיה קצת שמן בשנה שנתיים הקרובות, אבל אם תתנהלו נכון רוב הסיכויים שהילד ייקח את המושכות לידיו ויחזיר את גופו למימדים נורמאליים לגילו. אמהות רבות שדיברנו איתן דיווחו על ילדים שמנמנים שהפכו לבני עשרה חטובים. 
כדי לשפר את הסיכוי שהילדים יאכלו יפהClipboard01
“ברגע שנטרלתי את האמוציות שהייתי משקיעה סביב לאוכל, האווירה נעשתה הרבה יותר נעימה”, מוסיפה דינה, אם לארבעה בני 4-16. “הייתי מכוונת את שעת הארוחה כך שהילדים יגיעו ממש רעבים ולא כשהם מלאים מנשנושים ואז הייתה הרבה יותר פתיחות מצידם לטעמים שונים. השקעתי באסטטיקה, זה תמיד הלהיב אותם ואם מישהו היה אומר שהוא לא רוצה, לא הייתי עושה עניין. הייתי מציעה לילד לבחור משהו אחר ומסבירה שזו הארוחה. אי אפשר לבוא מאוחר יותר ולבקש אוכל וזה עבד. אם ילד הלך לישון לילה אחד ללא ארוחת ערב, למחרת הוא כבר אכל יפה. קראתי פעם שצריך להציע מאכל 10-15 פעמים ואז הילד יסכים לנסות, ולכן גייסתי את כל הסבלנות של והמשכתי לנסות שוב ושוב וזה עבד. 
ויתרתי על משפטים כמו –
“אם לא תאכל – לא תקבל קינוח” – שהופך את המתוק לפרס ויוצר התנייה בין מצבי מתח ולחץ לדרישה למתוק. ובמקביל הופך את האוכל למשהו לא טוב – רע הכרחי שחייבים להוריד במורד הגרון כדי להגיע לצ’ופר. 
“רק תטעם”, “רק ביס אחד” – גם הם ביטויים שמעבירים לילד מסר של לחץ, של תחנונים, שמשאירים את הכוח ביד של הילד לסרב או להסכים. 
העדפתי להגיד “אין בעיה. כך לי יהיה יותר”, לילד שלא רוצה לאכול. או                                
– “אתה לא צריך לאכול מה שאתה לא רוצה. תבחר משהו אחר מהשולחן”.
או “אם אתה לא רעב אתה לא צריך לאכול”. 
 לסיכום
במהלך התקופה שאנו עורכים את “מוקפץ” שמענו סיפורים רבים מהורים לילדים בכל מיני גילאים על הרגלי התזונה של הילדים שלהם. חשבנו ש”מוקפץ” הינו מקום טוב להעביר דרכו הלאה את הידע והניסיון  של הורים לילדים מבוגרים גם אליכם.