בעשרים השנים הראשונות שלאחר הקמתה ניצבה מדינת ישראל בפני אתגרים חברתיים וביטחוניים מורכבים ביותר. האתגרים הביטחוניים המרכזיים היו התמודדות מול פעולות טרור של הפדאיון, מלחמת סיני ב-1956 ומלחמת ששת הימים ב-1967. האתגר החברתי המרכזי היה קליטתם של מאות אלפי עולים, שהגיעו לישראל תוך שנים ספורות מארצות שונות באסיה, באפריקה ובאירופה, ובהם שארית הפליטה מאירופה. גלי ההגירה יצרו בעיות קליטה קשות וחייבו פתרונות וייזום תוכניות סיוע במגוון תחומים, כמו: דיור, בריאות, תעסוקה, הבטחת הכנסה, חינוך ולימוד השפה העברית.
תנועת ויצו, שפעלה בתחום החברתי ובקליטת העלייה בתקופת היישוב (כפי שתואר בפרק הקודם), המשיכה בכך גם לאחר הקמת המדינה, ונרתמה למילוי משימות שונות שנועדו לספק את הצרכים החברתיים שנוצרו בעקבות העלייה המסיבית. מחויבותה של ויצו למדינה ונכונותה להשתלב במאמץ הלאומי, באה לידי ביטוי בהחלטה להעביר את המטה של ויצו העולמית מלונדון לתל אביב. ההחלטה התקבלה ביוזמתה של רבקה זיו שהשתקעה בישראל, והחליטה להמשיך ולכהן כנשיאת ויצו העולמית. בעקבות החלטה זו, החלו להתכנס בישראל הוועידות העולמיות של ויצו שבהן השתתפו נציגות משלוחות ויצו במדינות שונות בעולם. ועידות אלה הופקדו על קביעת המטרות של הארגון, תוכניותיו והמבנה שלו. בשנת 1951, בוועידת ויצו הראשונה שנערכה בישראל לאחר קום המדינה, השתתף גם ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון.
המטרות שהציבה ויצו לעצמה בתקופה זו והתפקידים שנטלה על עצמה, שיקפו היטב את מחויבותה לסייע במילוי המשימות הלאומיות והחברתיות. בד בבד המשיכה ויצו לפעול להשגת המטרות שהציבה לעצמה מלכתחילה: קידום מעמד האישה באמצעות חינוך והכשרה, סיוע לילדים ולנוער ועידוד ההתנדבות. הפעולות העיקריות שביצעה ויצו כדי לקדם מטרות אלו, היו:
• סיוע בקליטת עלייה;
• פיתוח והקצאת שירותים לילדים ולמשפחותיהם;
• פיתוח וטיפוח בתי ספר וכפרי נוער;
• פיתוח שירותים לנוער;
• הכשרה מקצועית ותעסוקה לנשים;
• פעילות חינוכית, תרבותית וחברתית;
• סיוע לחיילי צה"ל;
• סיוע למשפחות שכולות;
• פיתוח ואספקת שירותים לאוכלוסיית המיעוטים;
• פעילות פוליטית- ציבורית;
• קידום הפעילות ההתנדבותית.
קליטת עליה
ויצו ראתה בהשתלבות חברותיה בתפקידים שונים הקשורים לקליטת העלייה משימה מרכזית. נקודת המוצא שהנחתה את פעילותה של ויצו בתחום זה, הייתה ראיית האישה כציר מרכזי להשתלבות מוצלחת של משפחתה בארץ.
ביטוי מובהק לתפיסה זו ניתן בכנס נשים גדול שארגנה ויצו בשנת 1955, שהוקדש לתפקידן של נשים בקליטת העלייה. בכנס נשא ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, את הנאום המרכזי שדן בשאלה: מה על האישה בישראל לעשות כאזרחית וכיצד היא יכולה לסייע בקליטת העלייה. קריאתו של בן גוריון תאמה את המטרה העיקרית שחרתה ויצו על דגלה באותה תקופה: קליטת עולים באמצעות סיוע מעשי ומגוון, שהתמקד בעיקר באם המשפחה (הרצוג וגרינברג, 1978). תרומת ויצו וחברותיה לקליטת העלייה באה לידי ביטוי במגוון פעולות:
• הקמת מעונות לילדים במעברות, שבהם שהו בכל שעות היום;
• הדרכה להורים כיצד לטפל בתינוקות;
• עזרה אישית למשפחות עולים בנושאים שונים;
• הכשרה מקצועית לעולות חדשות;
• הקמת מועדוני נשים;
• לימוד עברית;
• מכירת בגדים בתשלום סמלי (בחנויות שכונו "בגד זול" ולאחר מכן "ביגודיות");
• קליטת ילדי עולים בפנימיות ובכפרי הנוער של ויצו;
• אימוץ יישובי עולים על ידי סניפים של ויצו. האימוץ כלל סיוע ליישוב במגוון רחב של נושאים אישיים וקהילתיים.
שירותים למשפחות ולילדים בקהילה
אחד מתחומי הפעילות העיקריים של ויצו היה פיתוח שירותים לילדים ולמשפחותיהם, וגם בו מילאה ויצו תפקיד חלוצי ממדרגה ראשונה. הדבר בא לידי ביטוי בפיתוח שירותים חדשים שסיפקו צרכים חיוניים שלא נענו על ידי ארגונים אחרים, ביישום שיטות התערבות שלא היו עד אז בארץ, ובהקפדה על רמה מקצועית שהבטיחה שירותים באיכות גבוהה. בתחום זה פיתחה ויצו כמה שירותים עיקריים:
• המרכזים לטיפול בילדים בירושלים ובתל אביב;
• בתי ספר למטפלות שהוקמו בשני המרכזים;
• מעונות יום וגני ילדים בקהילה;
• בית הבראה לאימהות ברוכות ילדים (בית הויס).
רוב השירותים הוקמו בתקופת היישוב והמשיכו לפעול אחרי קום המדינה, תוך התאמתם לנסיבות החדשות שנוצרו בארץ בעקבות העלייה המסיבית.
בתי ספר וכפרי נוער
בתי הספר של ויצו נוסדו עוד לפני קום המדינה. בתחילת הדרך הייתה מטרתם המרכזית לחנך נשים לעבודה חקלאית, בעוד שהחינוך המקצועי קיבל סדר עדיפות נמוך שתאם את האידיאולוגיה השלטת באותה עת. אך עוד לפני קום המדינה השתנתה המגמה של בתי ספר לנשים בלבד לבתי ספר מעורבים. הפעילות הענפה של בתי הספר הופקדה בידי מחלקות שונות בויצו העולמית (מחלקה לחינוך חקלאי; מחלקה לחינוך מקצועי וכפר הנוער "הדסים"). עם קום המדינה פעלו 12 בתי הספר בניהולה של ויצו או בשיתוף עם ויצו:
• 6 בתי ספר חקלאיים: "נהלל" (ע"ש חנה מייזל שוחט) בחסות ויצו-הדסה קנדה, "עיינות" בשיתוף עם מועצת
הפועלות , "שתלנות וגננות" בפ"ת בשיתוף מועצת הפועלות (בחסות ויצו שוויץ), "נחלת יהודה" בחסות ויצו שוויץ, "ויצו ניר
העמק" בעפולה בחסות ויצו ארגנטינה ו"הדסים" בחסות הדסה-ויצו קנדה.
• 4 בתי ספר מקצועיים: בתל אביב ע"ש חנה יפה בחסות ויצו צרפת; בחיפה ע"ש הנרייטה אירוול שנתמך על ידי ויצו
בלגיה-לוקסמבורג וויצו אורוגואי; ברחובות ע"ש מאיה רוזנברג שנתמך על ידי ויצו ברזיל ובחיפה "אחוזת ילדים ובית
השוליה" בחסות ויצו אוסטרליה.
• 2 בתי ספר למטפלות ולאחיות: פעלו בבית התינוקות בירושלים ובמוסד לאם ולילד בתל אביב.
בין השנים 1948 ל-1970 חלו כמה שינויים מרכזיים, כאשר משרד החינוך נכנס לתמונה כגורם מממן של הנתח העיקרי בתקציבים של בתי הספר, וכמפקח על פעילותם החינוכית. מהחינוך החקלאי בלבד עברו לחינוך מקצועי ועיוני שכלל בחינות בגרות (כתוצאה מהשינויים החברתיים והכלכליים בארץ שחייבו כוח אדם מקצועי מיומן); שלושה בתי ספר חקלאיים הפכו לבתי ספר עיוניים אזוריים ("ויצו נהלל", "ויצו ניר העמק" בעפולה ו"ויצו הדסים"); נקלטו עולים חדשים ויותר ילדים מרקע סוציאלי בעייתי ומרמת לימודים נמוכה, שהגיעו לבתי הספר החקלאיים עקב ירידת קרנו של החינוך החקלאי, וכן בשל תפישה חינוכית חדשה שהתפתחה במוסדות ויצו ולפיה יש לתרום לחינוך הנוער בארץ באמצעות קליטת נוער עם בעיות סוציאליות.
בשנת 1970 למדו בבתי הספר החקלאיים 1,988 בני נוער; בבתי ספר מקצועיים 1,344 ובבתי הספר למטפלות 243 נערות.
בתי הספר של ויצו בתקופה זו התאפיינו ב:
• גמישות שבאה לידי ביטוי בהתאמת התכנים שנלמדו בבתי הספר לצרכים המשתנים במשק;
• מחויבות חברתית שהתבטאה בדאגה לאוכלוסיות חלשות, בטיפוחן ובשילובן באוכלוסייה הרחבה.
שירותים לבני נוער
השירות המרכזי שפיתחה ויצו וקידמה למען בני נוער היה מועדוני נוער. המועדונים החלו להתפתח כשנתיים אחרי קום המדינה וסיפקו עזרה בשיעורי בית, חוגים, בתי מלאכה ופעילות תרבותית ובידורית. המועדונים פעלו בין השעות שלוש אחרי הצהריים לתשע-עשר בלילה. הילדים הצעירים הגיעו בשעות הצהריים המוקדמות, בני הנוער בשעות חמש עד שבע והמבוגרים יותר בין השעות שמונה לעשר.
צוות העובדים כלל מנהל ומדריכים בשכר שהוכשרו בקורסי ערב בסמינרים מיוחדים שנמשכו שנה-שנתיים. כמו כן, גויסו מדריכים מקרב חברים בוגרים של המועדון, ואלה הדריכו את הצעירים בחוגים שונים כמו מלאכת יד וספורט. אחרי כמה חודשי עבודה בהתנדבות, יצאו הבוגרים להשתלמות של מדריכים זוטרים וכאשר חזרו למועדון להמשך פעילות, הם קיבלו דמי כיס. המועדונים לא רק הצמיחו מתוכם מדריכים, אלא גם פיתחו את מעורבות החברים כולם, באמצעות ועדי נוער שפעלו לצד הנהלות המועדונים. הוועד הראשון מונה על ידי מנהל המועדון ואחרי כן בחרו החברים בעצמם את נציגיהם לוועד באופן דמוקרטי. ההשתתפות במועדון הייתה כרוכה בתשלום מינימלי. סך התשלומים הופקד לטובת סיוע לחברי המועדון שלא יכלו לממן את מחנות הקיץ, או לשם רכישת ציוד ספורט או ציוד אחר.
מאפיינים נוספים של פעילות המועדונים כללו מעורבות רחבה של גורמים נוספים בקהילה המקומית, ביניהם: ועדי הורים של חברי המועדונים וסיוע של מתנדבות ויצו מהסניפים המקומיים שבהם פעלו המועדונים, וכן ארגונים קהילתיים אחרים כמו רוטרי ותחנת המשטרה המקומית.
בשנת 1970 פעלו 50 מועדונים ביישובים עירוניים כמו: אילת, אשקלון, נתניה, עכו, צפת, רמלה ותל אביב-יפו, וביישובים כפריים כמו: בית יהושע, בית נחמיה, מבקיעים ומנחמיה. בפעילות המועדונים השתתפו 13,700 ילדים ובני נוער. פעילות המועדונים שיקפה, אפוא, היטב כמה מהמאפיינים המרכזיים של ויצו:
• פיתוח שירותים לאוכלוסיות במצוקה;
• יישום שיטות עבודה חדשות;
• מעורבות קהילתית;
• פעילות התנדבותית.
הכשרה מקצועית ותעסוקת נשים
תוכניות תעסוקה לנשים שהפעילה ויצו בתקופת היישוב, התרחבו לאחר הקמת המדינה והתמקדו בעיקר בעולות חדשות. פיתוחן והרחבתן של תוכניות אלה נבעו מההכרה שתעסוקת נשים תורמת להשגת שתי מטרות עיקריות: קידום אישי של הנשים וסיוע בקליטת משפחותיהן. פעילות ויצו בתחום זה נוהלה בידי כמה מחלקות בויצו ישראל (מח' הדרכה; מח' תעשיות בית; מח' להכשרת האישה; מפעל "מרבדי ישראל" בע"מ) ומחלקה אחת בויצו העולמית (מח' חנויות ויצו). הפעילות כללה:
• קורסים להכשרה מקצועית בתחומים שונים;
• פיתוח תעשיות בית שאפשרו לנשים לייצר מוצרים שונים בבתיהן;
• פתיחת חנויות בכמה ערים לצורך מכירת המוצרים של תעשיות הבית ומוצרים נוספים;
• הקמת מפעל "מרבדי ישראל" לייצור שטיחים, שנועד להעסיק נשים שכושרן הפיזי בעבודה מוגבל.
בשנת 1970 הפעילה ויצו שלוש חנויות שהעסיקו כ- 300 עובדות (חלקן בייצור המוצרים שנמכרו בחנויות וחלקן בחנויות עצמן); 28 מרכזים לפיתוח תעשיות בית שבהם הועסקו 600 נשים; מפעל "מרבדי ישראל" שהעסיק כ-30 נשים שסבלו ממוגבלויות פיזיות שונות; בד בבד נערכו 900 קורסים לגזירה ותפירה שבהם השתתפו 10,000 נשים.
פעילות חינוכית תרבותית וחברתית
בימים שלפני קום המדינה התנהלה הפעילות החברתית של ויצו בעיקר בבתי החברות, באמצעות חוגי בית. עם קום המדינה והתגברות העלייה, הבינו בויצו שיש צורך במועדונים לנשים שבהם תוכלנה להיפגש ולקבל את הסיוע שלו נזקקו.
בעקבות רבקה זיו, נרתמה פדרציית ויצו באנגליה וסייעה בבניית רשת של מועדוני נשים, שחלקם נושאים את שמה של רבקה זיו. המועדונים הפכו למרכזים קהילתיים שוקקים, שבהם וסביבם נערכה מרבית הפעילות של הסניפים. המועדונים היו מרכז שבו נפגשו החברות לפעילות תרבותית וחברתית. מגוון התחומים שבהם הוצעה פעילות העשרה היה רב והם כללו קורסים, הרצאות בכלכלת בית, טיולים והרצאות בליווי שקופיות בנושאים, כמו: תודעה יהודית, אזרחות, חינוך ופסיכולוגיה. ראוי להדגיש שפעולות התרבות וההעשרה נועדו לכלל החברות בויצו והותאמו לצרכים של האזורים השונים.
בשנת 1970 נהנו מפעילות חברתית ותרבותית כ- 60,000 חברות התנועה.
תחום כלכלת הבית התפתח מאוד בויצו וכלל הרבה יותר מהרצאות העשרה. ויצו פתחה קורסים לטבחים מקיבוצים ומארגונים אחרים, כדי ללמד אותם להכין אוכל בריא ומזין לקבוצות גדולות. בד בבד, נערכו גם קורסים לחיילות הנח"ל. מחלקת כלכלת הבית של ויצו הייתה אחראית לתזונה בכל מוסדות הארגון והפעילה לשם כך מפקחות שדאגו ללמד ולוודא שאיכות המזון במוסדות טובה. בשנת 1970 השתתפו כ- 600 נערות, רובן עולות חדשות, בשיעורים לכלכלת בית, כ- 650 עקרות בית השתתפו בקורסים לתזונה ולבישול דיאטטי ו- 120 עוזרים לטבחים השתתפו בקורס למזון דיאטטי; כ-23,000 נשים, רובן עולות חדשות, השתתפו בהדגמות בישול ובתערוכות תזונה.
שירות חינוכי תרבותי נוסף שסיפקה ויצו במועדוני הנשים היה שירות הספר, שמטרתו הייתה להביא ספרים לכל מקום בארץ. השירות הפעיל שתי ניידות שהגיעו ליישובים בפריפריה והביאו ספרים ב- 10 שפות שונות, כדי שגם העולים יוכלו ליהנות מהשאלת ספרים. לילדים בגיל בית הספר סופקו ספרים בעברית. השירות שנוהל בידי ספרניות מקצועיות, דאג לארגן מפגשים עם סופרים פעם בשנה. בשנת 1970 נהנו מהשירות 55 סניפי ויצו ומועדוני הנוער באזורים מרוחקים ממרכז הארץ.
שירותי החברה והתרבות של ויצו התאפיינו בכמה תכונות משותפות:
• נגישות לכלל האוכלוסייה, גם בפריפריה. הנגישות התבססה על הפרישה הגיאוגרפית הרחבה של מועדוני הנשים;
• העשרה אישית וחברתית. הפעילות הרחיבה את האופקים של כל אחת מהמשתתפות וגם סייעה ליצירת קשרים משמעותיים
ביניהן, לגיבושן החברתי ולחיזוק הזדהותן עם ויצו;
• התאמת התוכניות לקהלי יעד שונים;
• פיתוח שירותים חדשים.
סיוע לחיילי צה"ל
המחויבות הלאומית של התנועה משתקפת גם ביחסי הגומלין ההדוקים שהתפתחו בין חברות ויצו לבין חיילי צה"ל, בעיקר בעתות חירום כמו מלחמת ששת הימים. חברות ויצו סייעו בעיקר במשלוח חבילות לחיילים שכללו: סכו"ם, משחקים, ספרים ודברי מאכל. לעתים נערכו אירועים מיוחדים לחיילים. עדות ליחסי הגומלין האלה אנו מוצאים בדבריה של ריטה גור, שנזכרת בגעגועים בדוד הכביסה הענק בביתם, שבו התבשלו בנחת עשרות ביצים מגולגלות (ועוד בימי הצנע!), שנועדו להאכיל את החיילים במצעד צה"ל הראשון ב-1949. "בימים ההם טרם גובש מנגנון צבאי מסודר, ואלמלא נשות ויצו שהגיעו בזמן עם הלחם, הסרדינים והביצים, אפשר שהיה זה מצעד על קיבה ריקה" ("במת האישה", 1980, עמ' 11).
עזרה למשפחות שכולות
אחד הביטויים המובהקים למחויבותה הלאומית של ויצו ולנכונותה למלא משימות לאומיות הייתה ההחלטה שהתקבלה לאחר מלחמת ששת הימים, להקים מחלקה לטיפול בנפגעי מלחמה. למעשה, נענתה ויצו לפנייתו של ראש אגף השיקום במשרד הביטחון אל הארגונים הוולונטריים, להושיט סיוע למשפחות השכולות. בפעילותה בתחום זה שמה ויצו דגש מיוחד על העבודה עם אלמנות צה"ל. הפעילות למען המשפחות השכולות והאלמנות התאפיינה ב:
• שילוב של סיוע פרטני וקבוצתי בטיפול;
• פעילות התנדבותית של אנשים שגילו רגישות רבה ואמפטיה.
עזרה למשפחות שכולות
אחד הביטויים המובהקים למחויבותה הלאומית של ויצו ולנכונותה למלא משימות לאומיות הייתה ההחלטה שהתקבלה לאחר מלחמת ששת הימים, להקים מחלקה לטיפול בנפגעי מלחמה. למעשה, נענתה ויצו לפנייתו של ראש אגף השיקום במשרד הביטחון אל הארגונים הוולונטריים, להושיט סיוע למשפחות השכולות. בפעילותה בתחום זה שמה ויצו דגש מיוחד על העבודה עם אלמנות צה"ל.
הפעילות למען המשפחות השכולות והאלמנות התאפיינה ב:
• שילוב של סיוע פרטני וקבוצתי בטיפול;
• פעילות התנדבותית של אנשים שגילו רגישות רבה ואמפטיה.
פיתוח שירותים לאוכלוסיית המיעוטים בישראל
רבים מהשירותים שפיתחה ויצו הוצעו גם לאוכלוסיות המיעוטים. מבחינה זו מילאה ויצו תפקיד חלוצי גם במגזר הערבי. טובה בן-דב, יו"ר המחלקה להכשרת האישה ואחראית על מגזר המיעוטים באותה תקופה: "ויצו ראתה בפתיחת מועדונים לנשים במגזר המיעוטים אתגר, כמו בכל בעיה אחרת הנוצרת במדינה, כאשר אנו יוצאות ראשונות כראש חץ לפתרון הבעיה" (רשומון שכתבה טובה בן-דב בשנת 1973). הפעילות במגזר זה נועדה להדגיש את שאיפתה של ויצו לקדם נשים ללא קשר להשתייכותן הלאומית, הדתית והתרבותית, ולתרום לשיפור ההבנה ההדדית בין העמים. פעילות ויצו במגזר הזה כללה את המרכיבים הבאים:
• סיוע בתעסוקת נשים (תעשיות בית);
• מעון יום (בוואדי ג'וס);
• הכשרה מקצועית;
• מועדונים לנשים שהציעו הדרכה בתפירה, הרצאות, לימוד השפה העברית וכו';
• מועדוני נוער שפעלו בשעות אחר הצהריים והציעו חוגים, סיוע בהכנת שיעורים ופעילות חברתית. במועדון הנוער שפעל בחיפה
וביפו השתתפו בני נוער יהודים וערבים.
היישובים הערביים והדרוזים שבהם פעלה ויצו היו: אבו גוש, ואדי ג'וס, נצרת, עין מאהל, פקיעין, ג'ת, כפר רני, מעיליא, כפר יאסיף, עוספיה ודלית אל כרמל. כניסת ויצו ליישובים הערביים והדרוזים נעשתה בשיתוף פעולה עם המנהיגות המקומית והותנתה בהסכמתה המלאה.
פעילות פוליטית- ציבורית
הפעילות הפוליטית-ציבורית של ויצו נסבה סביב קידום מעמד האישה בחברה הישראלית וההגנה על האינטרסים של הצרכנים.
קידום מעמד האישה
קידום מעמד האישה נתפס כאחת המטרות המרכזיות של ויצו בעת הקמתה ב-1920. לצורך השגת יעד זה הופעלו שלושה אמצעים עיקריים:
• ייזום פעילות פוליטית-מפלגתית;
• הפעלת לשכות משפטיות;
• הקמת המועצה למעמד האישה.
הפעילות הפוליטית-מפלגתית של ויצו שהחלה בתקופת היישוב, נבעה מההכרה שרק נשים הנבחרות למוסדות ומייצגות נשים אחרות, יוכלו להגן על האינטרסים המיוחדים לנשים. אמונה זו הובילה להשתתפות של רשימת נשים בבחירות לכנסת הראשונה. בראש הרשימה ניצבה רחל כגן, שהייתה יושבת ראש ויצו ישראל באותה תקופה. כגן נבחרה לכנסת וכיהנה בה ארבע שנים. כהונתה של יו"ר ויצו ישראל כחברת כנסת, עוררה השגות רבות מצד הפדרציות של הארגון בכמה ארצות, שלא ראו בעין יפה את מעורבות התנועה כגוף לא-מפלגתי בסוגיות פוליטיות שונות הנתונות במחלוקת. בשנת 1955 הוחלט בוועידה העולמית של הארגון, שויצו לא תשתתף עוד בבחירות לכנסת ותשמור על מעמדה כארגון וולונטרי לא-מפלגתי.
הפעלת המועצה למעמד האישה והלשכות המשפטיות
ההחלטה שלא לפעול במישור המפלגתי- פוליטי הארצי לא החלישה, ואפילו חיזקה, את מחויבותה של ויצו לפעול לקידום מעמד האישה. לצורך זה הוקמו המועצה למעמד האישה והלשכות המשפטיות. המועצה למעמד האישה פעלה בשני תחומים עיקריים: ייזום חקיקה המגנה על זכויות הנשים וקידום מעמד האישה בתחומים שונים. הלשכות המשפטיות התמקדו במתן ייעוץ משפטי לנשים ובייצוגן בבתי הדין. בלשכות המשפטיות אף הצטבר מידע רב על צורכי הנשים ובעיותיהן השונות. מידע זה סייע למועצה למעמד האישה במאבקה לקידום זכויות הנשים בחברה הישראלית.
בשנת 1970 פעלו 18 לשכות משפטיות שהשירות בהן ניתן בעיקר על ידי מתנדבות. נוסף לכך, כבר בשנת 1965 ננקטו פעולות הסברה במסגרת סמינרים לפיתוח "התודעה הפוליטית של האישה", שהיו פתוחים לקהל הרחב. אמצעי הסברה נוסף פותח בשנת ,1960 עם הוצאתה לאור של החוברת "במת האישה", שנועדה לעורר את מודעות הנשים בארץ לגבי מצבן ולעודדן לפעילות אזרחית. העיתון נהנה ממערכת נפרדת, שלא הייתה חלק מהמחלקה ללשכות משפטיות ומהמועצה למעמד האישה. פעילותה של ויצו בתקופה זו תרמה, אפוא, בצורה משמעותית לקידום מעמדן וזכויותיהן של הנשים בחברה הישראלית.
קידום המודעות הצרכנית
הרעיון להקים ארגון של עקרות בית או ארגון צרכניות, כפי שהוא נקרא בתחילה, הועלה לראשונה ב- 1955 על ידי שתי חברות פעילות בויצו: אירמה פולק ורחל כגן. התארגנות לשם קידום זכויות הצרכן הייתה אז בבחינת תופעה חדשה מאוד בארץ. פולק, יוזמת הרעיון, העידה שהיה קשה לשכנע את ארגוני הנשים להתלכד לקידום הרעיון, מכיוון שהם היו עסוקים בשלהם והרעיון חרג מתחומי העיסוק המקובלים שלהם. למרות זאת, נרתמה ויצו לפעולה בעיקר משום שחברות הארגון סברו, שהנושא הצרכני נוגע לכלל האוכלוסייה לכן יש לפעול להקמת פורום רחב. בשנת 1955 הקימה פולק את הארגון הראשון לצרכנות בישראל ואף עמדה בראשו במשך 18 שנים. בשנת 1966 פנתה פולק לממשלה ויזמה את הקמתה של הרשות להגנת הצרכן כגוף-על שיתאם בין ארגוני הצרכנים ומשרדי הממשלה, כדי להגן ביחד על זכויות הצרכן. למעשה, העבודה העיקרית בתחום זה נעשתה מחוץ לויצו, למרות שהתנועה השתתפה במימון נתח ניכר מפעילותו של איגוד הצרכנים. בויצו עצמה צורפה הפעילות בנושא למחלקה לכלכלת בית.
עידוד הפעילות ההתנדבותית
הפעילות ההתנדבותית של נשים הייתה מרכיב מרכזי בפעילותה של ויצו מאז הקמתה והיא קיבלה ביטויים חדשים לאחר קום המדינה. פעילות זו תאמה את האמונה של מייסדות ויצו ומנהיגותיה, שנוסף לתפקידיהן המשפחתיים כבנות זוג וכאימהות, על נשים למלא תפקיד פעיל בקהילה, לתרום לגיבושה ולסייע בשיפור איכות החיים של אוכלוסיות שונות. אמונה זו באה לידי ביטוי בשני מוטיבים מרכזיים - "אזרחות פעילה" ו "מלב ללב".
הפעילות בסניפי ויצו ובמרכז התבססה בעיקרה על פעילות התנדבותית של החברות. לעומת זאת, השירותים הקהילתיים והמוסדיים הרבים שהקימה התנועה והפעילה - כמו מעונות היום, גני הילדים, בתי הספר, הפנימיות והמרכזים לאם ולילד - חייבו מעורבות קבועה ורצופה של עובדים והתבססו, על כן, בעיקר על עובדים שכירים, אם כי גם בהם הייתה מעורבות רבה של מתנדבות.
הפעילות ההתנדבותית של חברות ויצו התרכזה בשני תחומים עיקריים: פיתוח כישורי מנהיגות ומעורבות קהילתית.
• פיתוח כישורי מנהיגות באמצעות פעילות התנדבותית בסניף המקומי, כללה: מילוי תפקידים מנהליים וארגוניים שונים, גיוס
חברות חדשות, ארגון מפגשים חברתיים, עריכת אירועים, גיוס תרומות והדרכת מתנדבות. הפעילות ברמת הארגון הארצי
והעולמי כללה: ניהול מחלקות ארציות, גיוס משאבים וארגון אירועים. רבות ממנהיגות ויצו, שמילאו תפקידים מרכזיים
במטה, החלו את דרכן כפעילות בחוגי בית ובסניפים.
• המעורבות בקהילה כללה קשת רחבה ומגוונת של פעולות למען אוכלוסיות שונות: עולים, משפחות במצוקה, ילדים ובני
נוער במצבי סיכון, אלמנות צה"ל וחיילים. הסיוע של המתנדבות לאוכלוסיות אלה כלל: יצירת קשר אישי תומך, ייעוץ והדרכה
בנושאים שונים, אספקת אבזרים שונים (מזון, בגדים, ריהוט), אירוח ילדים ממשפחות מצוקה בבתי החברות, סיוע בהקמה
ובהפעלה של שירותים כמו מעונות יום לילדים באזורים שבהם התרכזו עולים חדשים.
ויצו לא הסתפקה בגיוס מתנדבות ובהפעלתן בתפקידים שונים, אלא השקיעה גם בפיתוח פעילות תרבותית ופעילות העשרה למתנדבות, כמו: חוגי בית, סמינרים לאזרחות פעילה שכללו הרצאות בנושאים שונים, מפגשים עם קובעי מדיניות וסיורים בארץ.
לפעילות ההתנדבותית של חברות ויצו היו, אפוא, ארבע תרומות עיקריות:
• קידום היחסים החברתיים בין החברות וטיפוח תחושת ה"אנחנו" וההזדהות עם התנועה;
• העשרה אישית באמצעות רכישת ידע ומיומנויות בתחומים שונים;
• טיפוח המודעות הנשית והאזרחית;
• מתן מענה לצרכים חברתיים שונים ברמה הקהילתית והארצית.