כמה אירועים מרכזיים שאירעו בשנים אלה, הטביעו את חותמם על החברה הישראלית:
• מלחמת יום הכיפורים נחשבת לאירוע המכונן של התקופה, שערער את אמון הציבור בממשלה ופתח צוהר לביטוי עצמי של
קבוצות שקולן לא נשמע קודם לכן; האטה משמעותית בעלייה בשנות ה- 70 וה- 80 והתחדשותה לקראת סוף שנות ה-80 (עליית
עולי אתיופיה ומדינות חבר עמים);
• בתחילת שנות ה-70 התעוררה תסיסה חברתית בקרב בני הדור השני של העליות ההמוניות של שנות ה-50 וה-60. אז קמה
תנועת מחאה גדולה - "הפנתרים השחורים" - שעוררה את המודעות הציבורית לבעיות החברתיות של המדינה;
• התעוררות המודעות הציבורית למעמד האישה בישראל, בעקבות אירועים בין לאומיים: ועידת הנשים בניירובי בשנת 1973
וההכרזה של האו"ם על שנת האישה הבין לאומית בשנת 1975. אירועים אלה הניעו את ממשלת ישראל להקים ועדה לבדיקת
מעמד האישה. מסקנות הוועדה שהוגשו בשנת 1978, חשפו את ממדי אי השוויון בין נשים לגברים בישראל; המהפך הפוליטי
בשלטון ב-1977, שביטא את אכזבת הציבור מהמפלגה ששלטה במדינה מאז הקמתה;
• בתחילת שנות ה-80 פקד את ישראל ואת העולם המערבי משבר כלכלי שלווה בשינויים במדיניות הרווחה. עיקר השינוי התבטא
באימוץ מדיניות ליברלית שבלמה את התפתחותה של מדינת הרווחה, ובהפרטה חלקית שהובילה את המדינה לרכוש שירותים
חברתיים מידי ארגונים לא ממשלתיים ובהם ארגונים וולונטריים וארגונים פרטיים-עסקיים; אירועים ביטחוניים כמו מלחמת שלום
הגליל בשנת 1983, האינתיפאדה הראשונה ומלחמת המפרץ בשנת 1991.
התמורות החברתיות והכלכליות שאפיינו תקופה זו, משתקפות במטרות הכלליות שהציבה לעצמה ויצו ובנושאים המרכזיים שבהם התמקדה:
• צמצום הפער החברתי;
• פיתוח והרחבה של שירותי רווחה לקבוצות אוכלוסייה חלשות;
• פיתוח שירותי הגנה לנשים מוכות;
• פיתוח שירותים לקשישים;
• פיתוח שירותים לנערות במצוקה;
• פיתוח הפעילות בתחומי תרבות, פנאי ונופש;
• קידום מעמד האישה;
• קליטת עלייה.
מטרות אלה יושמו בדרכי פעולה שונות, שחלקן היו חדשות וחלקן המשך לתקופה הקודמת, כמו:
• קליטת עלייה;
• שירותים למשפחות ולילדים בקהילה;
• בתי ספר וכפרי נוער;
• שירותים לנוער;
• שירותים לנערה;
• הכשרה מקצועית ותעסוקת נשים;
• פעילות חינוכית, תרבותית וחברתית;
• שירותי ייעוץ ותמיכה לנשים ובכללם מניעת אלימות במשפחה;
• סיוע למשפחות שכולות;
• שירותים לקשישים;
• שירותים למיעוטים;
• פעילות פוליטית-ציבורית;
• קידום הפעילות ההתנדבותית.
קליטת עלייה
בשנות ה-70 עד אמצע שנות ה-80 פחתה מאוד הפעילות בוויצו בתחום קליטת העלייה, בשל שתי סיבות עיקריות:
• גלי העלייה התמעטו,
• קמו מנגנונים והסדרים ממשלתיים מפותחים ויעילים יותר לטיפול בעולים. ראוי לציין, שבשנת 1968 הוקם המשרד הממשלתי
לקליטת עלייה.
יחד עם זאת, נמשכה הפעילות ההתנדבותית של ויצו בתחום זה, אם כי בצורה מתונה יותר, באמצעות השירותים שהוקמו
קודם לכן:
• סיוע פרטני לעולים;
• מועדוני עולים שדאגו ללימוד העברית, לטיולים, להרצאות וכדו';
• הקמת קבוצות של דוברי ספרדית, אנגלית וצרפתית.
מחלקות ויצו העולמית וויצו ישראל המשיכו לספק שירותים לעולים באמצעות בתי הספר, המעונות וקורסים להכשרת האישה.
מאמצע שנות ה-80, עם עליית עולי אתיופיה ועולי חבר העמים, הרחיבה ויצו את פעילותה בתחום זה. הניסיון הרב של הארגון בקליטת עלייה, סייע לו לפתח שירותים שהותאמו לצרכים המיוחדים של כל אחת מקבוצות העולים.
סיוע לעולים מאתיופיה
הסיוע שהושיטה ויצו לעולים אלה כלל:
• משחקיות, גנים וצהרונים לילדים;
• קורסים לנשים: לימוד עברית, תפירה, בישול, טיפוח עצמי, היגיינה והרצאות על ההסתגלות לארץ;
• סיוע בעריכת מסיבות בר/בת מצווה.
מתנדבות מכל סניפי ויצו בארץ פעלו במרכזים שבהם התגוררו העולים מאתיופיה וסיפקו להם שירותים אלה. אנשי מקצוע (עובדים סוציאליים ופסיכולוגים) הכשירו את המתנדבות כדי לסייע להן להבין את צורכי העולים ואת קשייהם.
סיוע לעולים ממדינות חבר העמים
השירותים שפיתחה ויצו למען עולים אלה כללו:
• פתיחת לשכות לתרגום תעודות ומסמכים חינם;
• הקמת יחידה במחלקת העלייה שטיפלה באמנים כדי לסייע להם להשתלב בעבודה בתחום אמנותם;
• הקמת תזמורת סימפונית לעולים שהגיעו מברית המועצות;
• הקמת אנסמבלים מוסיקליים קטנים להופעות באירועים ובמסיבות. אחד האנסמבלים החשובים היה תזמורת קאמרית
שהורכבה מנשים.
בשנת 1991 קיבלה המחלקה לקליטת עלייה בויצו ישראל את פרס יושב ראש הכנסת לאיכות חיים, בזכות תרומתה להגברת העלייה, למניעת הירידה ולהקלת הקליטה ועידוד לאימוץ משפחות.
שירותי הקליטה שפיתחה ויצו התאפיינו בכמה תכונות עיקריות:
• רגישות לצרכים תרבותיים שונים;
• פעילות מסורה של מתנדבות שיצרו קשר אישי חם עם העולים;
• הדרכה מקצועית למתנדבות;
• פיתוח שירותים שענו על צרכים ייחודים של העולים.
שירותים למשפחות ולילדים בקהילה
בתחום זה חלו שינויים רבים בשל המעבר מתפיסה מוסדית לטיפול בגיל הרך לתפיסה יותר קהילתית. שינויים אלה כללו:
• סגירת המרכזים לאם ולילד בת"א ובירושלים;
• הסבת השירות בירושלים לשירות קהילתי;
• סגירת בתי הספר למטפלות;
• הקמת נוה ויצו;
• הרחבת מעונות היום;
• הגברת הפעילות השכונתית;
• פעילות קהילתית משולבת לילדים ולמשפחותיהם;
• פיתוח מסגרות טיפוליות בקהילה: מועדוניות טיפוליות, מרכז שהייה וכדו';
• הקמת קבוצות למשפחות חד הוריות;
• פיתוח צהרונים;
• הפעלת "בגד זול" ו"מלב"י";
• פעולות סיוע למשפחות בבית הויס.
בתי ספר וכפרי נוער
גם בשנים אלה הוסיפו בתי הספר וכפרי הנוער להיות מרכיב מרכזי בפעילותה של ויצו. מרביתם פעלו גם בשנים קודמות, חוץ משניים שנפתחו באמצע שנות ה-70:
• המכללה על שם נרי בלומפילד בחיפה, בתמיכה של הדסה-ויצו קנדה, נפתחה בשנת 1972 והופעלו בה מסלולים להסבה
מקצועית לעולים חדשים;
• בית ספר מקצועי לנערות בירושלים, בתמיכת עיריית ירושלים והפדרציה הבריטית, נוסד בשנת 1975.
בתי הספר וכפרי הנוער הוותיקים כללו:
• ארבעה כפרי נוער: ויצו הדסים (בחסות הדסה-ויצו קנדה); ויצו נהלל (בחסות הדסה ויצו קנדה); ויצו ניר העמק (בחסות ויצו
ארגנטינה); ויצו נחלת יהודה (בחסות ויצו שוויץ);
• שלוש פנימיות: ביה"ס לגננות וטכנאות נוף בפ"ת (בחסות ויצו שוויץ); ביה"ס ויצו אחוזת ילדים ונוער (בחסות ויצו אוסטרליה);
ביה"ס ויצו רחובות תיכון מקצועי (בחסות ויצו ברזיל)
• שני בתי ספר תיכונים מקצועיים: ביה"ס ויצו תיכון לאמנות ועיצוב ע"ש הנרייטה אירוויל בחיפה (בחסות ויצו בלגיה-לוקסמבורג
ואורוגואי); ביה"ס ויצו צרפת בת"א (בחסות ויצו צרפת).
בתקופה זו חלו כמה שינויים מרכזיים במסגרות אלה:
• פותחו מגמות עיוניות ומקצועיות חדשות בהתאם לצרכים המשתנים במשק, וצומצם באופן ניכר החינוך החקלאי, שנותר בעיקר
בבית הספר לגננות וטכנאות נוף, שגם הוא אימץ מסלולים חקלאיים חדשניים יותר;
• הסתיימה השותפות בין ויצו לנעמ"ת בניהול משותף של בתי ספר. בית הספר "עיינות" עבר לניהולה של נעמ"ת, ובית הספר
לגננות וטכנאות נוף בפתח תקוה עבר לניהולה של ויצו;
• כפרי הנוער התמחו בקליטת בני נוער עולים ובני נוער מרקע משפחתי בעייתי. בשנת 1982 היו 62% מבני הנוער בכל בתי
הספר של ויצו עולים חדשים; 20% הופנו על ידי שירותי הרווחה, 10% על ידי הקרן לפיתוח החינוך בירושלים ו-8% נרשמו
באופן פרטי;
• לקראת סוף שנות ה-80, נחתם חוזה בין ויצו למשרד החינוך שקבע השתתפות ממשלתית של 50% בתקציב של חמשת בתי
הספר החקלאיים (נהלל, ניר העמק, גננות וטכנאות נוף, הדסים ונחלת יהודה).
ככלל, בבתי הספר של ויצו הושם דגש מיוחד על פיתוח תוכניות חינוכיות וחברתיות שסייעו בקליטת העולים ובשילוב הולם וטיפוח של נערים ממשפחות במצוקה.
שירותים לבני נוער
פעילותם של מועדוני הנוער נמשכה כמעט באותה מתכונת כמו בעבר והשינוי המרכזי שחל בה בתקופה זו, התבטא בפיתוח שני מודלים מקבילים של מסגרות חברתיות:
• מועדוני נוער: פעילות המועדונים התרכזה בילדים ובבני נוער מגיל 5 עד 18. בשנת 1987 הפעילה ויצו 54 מועדונים;
• מרכזים קהילתיים: בחלק מהיישובים הוקמו מרכזים קהילתיים שסיפקו שירותים למגוון אוכלוסיות בקהילה: בני נוער, קשישים,
ילדים ומבוגרים. בשנת 1987 הפעילה ויצו 24 מרכזים קהילתיים.
שירותים לנערות
לקראת סוף שנות ה-70, החלה ויצו לפתח שירותים לנערות במצוקה. כתוצאה מפעילות המתנדבות בשכונות ובזכות שיתוף פעולה הדוק עם השירות לנערה במשרד הרווחה, ניתן מענה מלא לצורכי הנערות. השירותים לנערות כללו את המרכיבים הבאים:
• קבוצות לנערות;
• קבוצות קד"צ;
• הקמת בתים חמים;
• הקמת מקלט ארצי.
קבוצות לנערות
התוכנית הראשונה שפותחה לקראת סוף שנות ה-70 נועדה לנערות במצוקה בגיל 14-18 שנשרו מהלימודים ולא השתלבו בשום מסגרת קבועה. הקבוצות לנערות הופעלו בסניפי ויצו על ידי עובדות סוציאליות שנעזרו במתנדבות שעברו הכשרה. הפעילות כללה עבודה טיפולית וחוגי העשרה ופנאי.
קד"צ – תוכנית לאיתור ולקידום נערות והכנתן לקראת הגיוס לצבא
התוכנית שהחלה בראשית שנות ה-80, הופעלה במשותף על ידי ויצו, צה"ל ומשרד העבודה והרווחה. הנערות אותרו בלשכות הגיוס ועל ידי שירותים שונים בקהילה. במשך שנה לפני מועד גיוסן, במסגרת בתי הספר המקצועיים, רכשו הנערות מקצוע שבו יכלו לעסוק בצבא. בד בבד, הן השתתפו בפעולות העשרה שנתנו המתנדבות בסניפי ויצו שליוו אותן ותמכו בהן עד לגיוס.
בתים חמים
נערות במצבי מצוקה בגילים 14-18 הגיעו לבית החם בשעות אחר הצהריים ושהו בו עד שעות הערב. הן קיבלו בבית ארוחה חמה, תמיכה, ייעוץ והעשרה על ידי אנשי מקצוע ומתנדבות. הנערות שהו בבתים החמים בין שלושה חודשים לשנה וחצי.
מקלט ארצי לנערות
המקלט שנפתח ב- 1987 היה הראשון מסוגו בארץ וסיפק מקום לינה זמני לנערות שהיה חשש לשלומן הפיסי ו/או הנפשי. פעילות המקלט נמשכה 24 שעות ביממה במשך כל ימות השנה. הוא אויש בצוות טיפולי מקצועי ובמתנדבות שסיפקו לנערות ייעוץ ותמיכה.
גם בתחום זה באו לביטוי המאפיינים של ויצו כתנועה מעורבת בשירותי הרווחה.
• פיתוח שירותים חדשים לצרכים שלא טופלו;
• שילוב של צוות מקצועי עם פעילות של מתנדבות;
• דגש על איכות השירותים;
• שיתוף פעולה עם משרד הרווחה הן בעיצוב השירותים והן במימונם.
הכשרה מקצועית ותעסוקת נשים
בתחום זה חלו כמה שינויים וחלק מהתוכניות שהופעל בעבר חדל מלפעול וחלק נמשך במתכונת מצומצמת.
התוכניות שפעלו כסדרן:
• קורסים להכשרה מקצועית שהוכרו על ידי משרד העבודה והרווחה, כמו ספרות וקוסמטיקה;
• קורסים לשימוש אישי או להעשרה כמו תפירה, התעמלות ובישול. משנת 1978 הועברו שיעורי תפירה וטיפוח החן גם לעובדות
בבנקים הגדולים, כחלק מההטבות לעובדים. חדרי תפירה ששימשו לתיקון בגדי המשפחה המשיכו לתפקד לאורך כל התקופה
הנדונה, אך הם הלכו והתמעטו.
תוכניות שהופסקו לגמרי או בצורה חלקית כללו:
• בשנת 1990 נסגר מפעל "מרבדי ישראל", שהעסיק אנשים מוגבלים. בהדרגה חדלו לפעול גם תעשיות הבית (מפעל "רקמה"
שפעל בתל אביב נסגר ב- 1980 ואילו המתפרה שפעלה בצפת המשיכה לספק עבודה לתושבות האזור עד שנת 1991).
כמה סיבות הביאו לסגירת מסגרות תעסוקתיות אלה:
• התעשיות הביתיות שפיתחה ויצו התבססו על קבלת עבודות מגופים כמו צה"ל, בתי חולים ומפעלי טקסטיל. בשנות ה-80 נקלעו
מוסדות רבים למשבר ונאלצו לצמצם את הזמנותיהם. כך הפכה פעילותה של ויצו בתחום ללא כדאית מבחינה כלכלית;
• תפוקת העובדות בתעשיות הבית הייתה נמוכה והן לא עמדו בדרישות השוק;
• מפעל "מרבדי ישראל" לא עמד בתחרות מול ארגונים עסקיים ותוצרתו לא נמכרה;
• התעסוקה הביתית והמפעלים השונים לא ענו על צורכי התעסוקה של הנשים בשנות ה-80.
פעילות חינוכית תרבותית וחברתית
פעילות זו התנהלה במועדונים של ויצו ובמסגרות נוספות בכל הארץ וכללה את המרכיבים הבאים:
• סמינרים לאזרחות פעילה
פעילותם של הסמינרים לאזרחות פעילה הורחבה ליישובים בפריפריה ולמגזר הדרוזי. יחד עם זאת, משנת 1978 הוגבלה
ההשתתפות בסמינרים רק לחברות בסניפים השונים.
• חיזוק התודעה היהודית
הפעילות בתחום זה כללה הרצאות ותוכניות נוספות בתחום היהדות, כמו: ימי תנ"ך ארציים, כינוסים של ראשי חודש, ציון חגים
יהודיים ואירועים היסטוריים, סיורים לימודיים באתרים בעלי משמעות היסטורית.
• חוגי הורים
ויצו הייתה בין החלוצות בארגון חוגי הורים, עוד לפני שנוסד מכון "אדלר". המנחים של חוגי ההורים בויצו שולבו גם בהשתלמויות
של הטלוויזיה הלימודית, שבשנת 1977 החלה לשדר תוכניות מיוחדות להורים. חוגים אלה אף שימשו כאמצעי לגיוס חברות
צעירות. החוגים פעלו במימון ויצו, משרד החינוך וההורים. בשנת 1984 הוקם "מרכז להורים" בבית ויצו בתל אביב, בשיתוף עם
המחלקה לחינוך מבוגרים במשרד החינוך ובייעוץ אקדמי של סמינר הקיבוצים. מרכז זה שימש מוקד לפעילות של חוגי ההורים
בתל אביב.
• הנחלת הלשון
במימון משרד החינוך נפתחו כיתות ללימוד עברית לעולים חדשים ולעולות ותיקות שלא ידעו קרוא וכתוב (פרויקט תהיל"ה).
• פעילות חינוכיות בנושא מעמד האישה
החל משנת 1979 התרחבה הפעילות בתחום מעמד האישה וכללה הרצאות חד פעמיות וסדנות בסניפים או בחוגי בית, על
נושאים כמו: מודעות אישית, אסרטיביות, התמודדות במצבי לחץ, קידום והצלחת נשים בעבודה, וכן סדנות לנשים משכונות
מצוקה ולבוגרות הקייטנות למשפחות ברוכות ילדים ולימודים באוניברסיטאות.
שלושה סניפים של ויצו שיתפו פעולה עם אוניברסיטאות לצורך פיתוח מסגרות קבועות ומתמשכות ללימודים בתחום מעמד
האישה: סניף הרצליה פיתוח שיתף פעולה עם אוניברסיטת תל אביב, סניף תל אביב עם האוניברסיטה הפתוחה וסניף רמת גן
עם אוניברסיטת בר אילן.
• כלכלת בית
החוגים לכלכלת בית של ויצו הוסיפו לפעול ולהתפתח עד שנת 1983. משנה זו ואילך הצטמצמה פעילותם ובשנת 1991 נותרו
חוגים ספורים בלבד.
• שירות הספר
שירות הספר התפתח מאוד בין השנים 1974-1983. השירות כלל: ספרייה מרכזית בבית ויצו בת"א; ספריות ניידות שהגיעו
ל- 71 יישובים; משלוחי ספרים לסניפים רחוקים שאליהם לא הגיעו ניידות והקמת ספריות קבע בסניפים בעיקר לילדים בגיל
הרך. נוסף לכך, נערכה פעילות מיוחדת לעידוד הקריאה בקרב ילדים באמצעות שיתוף פעולה עם בתי הספר וארגון
מפגשים בין תלמידים לסופרים. בשנת 1983 חלו קיצוצים בשירות הספר וצומצם מספר היישובים שאליהם הגיעו הניידות
וכן צומצם מספר ימי הפעילות של הספרייה. בין השנים 1987-1991 הגיעה הספרייה הניידת ל-55 יישובים.
• פעילות נופש
עד שנת 1983, הפעילה ויצו מרכז נופש בצפת שקלט נשים וילדים שפונו מקרית שמונה עקב ירי הקטיושות. כמו כן, עד 1987
פעל בית הנופש בערד.
שירותים לנשים
שירותי ייעוץ לנשים פעלו בויצו עוד לפני קום המדינה, אך בין השנים 1970 ל-1990 הם התרחבו מאוד. המודעות הגוברת והולכת בציבור הישראלי למצבן של הנשים, עודדה את פיתוח השירותים שנועדו לסייע להן. השירותים שסיפקה ויצו לנשים בתקופה
זו כללו:
• טוענות משפטיות בבתי דין רבניים;
• לשכות מידע;
• לשכות משפטיות;
• שירות של עורכות דין;
• הקמת מקלט לנשים מוכות ודירות מעבר לנשים מוכות;
• פתיחת קו חם לנשים מוכות;
• פיתוח תוכניות למניעת אלימות כלפי חיילות בצבא.
סיוע למשפחות שכולות
הסיוע למשפחות שכולות בשיתוף עם מחלקת השיקום של משרד הביטחון החל לאחר מלחמת ששת הימים, וכלל ליווי פרטני של משפחות שכולות ופתיחת מועדונים לאלמנות צה"ל. בין השנים 1970 ל-1990 התרחבה הפעילות וכללה גם:
• הפעלת קייטנות לילדים של נכי צה"ל ולאחי הנופלים;
• עבודה עם אלמנות שאירים (שאינן אלמנות צה"ל, אלא עקב מקרי מות רגיל ואשר טופלו ע"י הביטוח הלאומי).
סיוע לחיילי צה"ל
הפעילות למען חיילי צה"ל נמשכת מאז קום המדינה ומתאפיינת באינטנסיביות בעתות חירום ובארגון אירועים חד פעמיים בתקופות רגיעה. בעת מלחמת יום הכיפורים ארגנה ויצו משלוחי מזון, סכו"ם ומשחקים לחיילים בחזית, ומתקנים של ויצו הועמדו לרשות משרד הביטחון, הג"א והאגודה למען החייל. לאחר מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון, שימש בית הויס כמרכז לשיקום חיילים שנפגעו במלחמות.
שירותים לקשישים
בעיות האוכלוסייה הזקנה עלו על סדר היום הציבורי בישראל לקראת סוף שנות ה-60, ובתחילת שנות ה-70 החל הנושא להעסיק את ויצו ישראל. לאחר שנדון בוועידות ה-15 וה-16 של התנועה, הוחלט לפעול בתחום זה. פעילות ויצו בעזרה לקשישים כללה:
• מועדונים לגיל השלישי;
• מעונות יום לקשישים;
• מועדונים תעסוקתיים;
• אירועים וכנסים;
• טיפול בעיזבונות ובצוואות;
• הקמת "בית הורים ויצו".
שירותים לאוכלוסיית המיעוטים בישראל
פעילות זו שהחלה בתקופה הקודמת נמשכה והתפתחה בתקופה הנוכחית, בעיקר בכל הקשור לנשים. עוצמתה הושפעה משינויים בנסיבות הפוליטיות והביטחוניות שאפיינו תקופה זו.
פעילות ויצו במגזר המיעוטים כללה בעיקר את המרכיבים הבאים:
• מועדוני נשים;
• הכשרה מקצועית לנשים;
• פיתוח מנהיגות נשים וסמינרים לאזרחות פעילה;
• מועדוני נוער.
פעילות פוליטית- ציבורית
בתקופה זו נבלעה הפעילות בתחום הצרכנות בפעילות של המחלקה לכלכלת בית וגוועה לאטה. ההנחה הייתה שלאחר הקמת הרשות להגנת הצרכן (ביוזמת אירמה פולק), דעך הצורך לעסוק בצרכנות כמשימה ייחודית של ויצו. לעומת זאת, הוסיפה הפעילות בתחום מעמד האישה והתפתחה, וכללה את המרכיבים הבאים:
• קידום חקיקה;
• קידום מעורבותן של נשים בפוליטיקה;
• פעילות לצורך השפעה על עיצוב המדיניות כלפי נשים;
• פעילות הסברה.
קידום חקיקה
ביחד עם המועצה למעמד האישה פעלה ויצו לקידום החקיקה למען נשים, הן במישרין והן בעקיפין, באמצעות תמיכה בחוקים שהציעו גורמים אחרים. פעולות החקיקה המשמעותיות באותה תקופה היו:
• קידום חוק המזונות (1972).
• קידום התיקון לחוק ביטוח לאומי: ביטוח עקרת הבית נגד תאונות (1977).
• קידום חוק המעניק סמכויות הענשה על ביזיון בית דין רבני.
• תמיכה בחוק הזדמנות שווה בתעסוקה (1981).
• תמיכה בחוק לתיקון פקודת מס הכנסה (1981).
• תמיכה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה (1988).
• תמיכה בחוק החמרה בענישה נגד גברים אלימים כלפי נשותיהם (1989).
קידום מעורבות נשים בפוליטיקה
הרצון לעסוק בפוליטיקה לא דעך ובשנת 1974, בוועידה ה-15 של ויצו ישראל, התקבלה החלטה הקוראת לשלב את חברות ויצו ברשימות לא מפלגתיות לרשויות המקומיות. לשם קידום החלטה זו ננקטו כמה אמצעים:
• הקמת קואליציה של ארגוני נשים לא מפלגתיים.
• סמינר לשילוב נשים ברשויות המקומיות.
• אירועים תקשורתיים.
• כנס לקידום מעמד האישה במצעים של המפלגות השונות.
פעולות אלה ואחרות חזרו על עצמן גם ב- 1981 לפני הבחירות לכנסת העשירית וכן בשנת 1983 לפני הבחירות לרשויות המקומיות. לקראת הבחירות לכנסת בשנת 1987, ערכה ויצו מבצע החתמה ארצי לקידום ייצוג הולם של נשים על ידי הצבתן במקומות ריאליים ברשימות לכנסת ולרשויות המקומיות.
פעילות לצורך השפעה על עיצוב המדיניות כלפי נשים
ויצו ארגנה ולעתים הצטרפה לפורומים שונים כדי לקדם באמצעותם שינויים במדיניות כלפי נשים. נציגות ויצו הצטרפו לכל הוועדות הציבוריות שעסקו בקידום מעמד האישה והשתתפו בדיונים שנערכו בוועדות הכנסת, בביטוח הלאומי ובגופים נוספים. ויצו יזמה הקמת צוות במועצה למעמד האישה, כדי לבדוק את מעמדה של האם הלא נשואה ואף העניקה לאימהות לא נשואות הנחות נדיבות במעונות היום שבבעלותה.
פעולות חינוך והסברה
בד בבד עם מעורבותה בפעולות מעשיות לקידום מעמד האישה, נקטה ויצו אמצעים שונים להגברת המודעות הציבורית לצורכי הנשים. אמצעים אלה כללו: סקר על אלימות כלפי נשים; כנסים לתמיכה בחוקים המתייחסים למעמד האישה; ימי עיון והשתלמויות; הקמת "צוות תגובות" במטרה להגיב במהירות לאירועים אקטואליים; הקמת צוות חינוך לפיתוח תוכנית הסברה לבני נוער בבתי הספר התיכוניים; הפצת ביטאון מידע למתנדבות בנושא קידום האישה ופרסום חוברת "כדאי לדעת", שכללה מידע על זכויות ושירותים לנשים בישראל.
עידוד הפעילות ההתנדבותית
מאז ומתמיד הייתה הפעילות ההתנדבותית מרכיב מרכזי בעשייה של ויצו. מודעות הארגון לצורך במתן שירותים איכותיים ומקצועיים הניעו אותו לקדם תפיסה חדשה, שהדגישה מעבר מהתנדבות חובבנית להתנדבות שיטתית המתבססת על תכנון, הכשרה והדרכה שוטפת. לשם קידום מטרה זו, גויסו בתחילת שנות ה-70 עובדים מקצועיים למילוי תפקידים בכירים במטה הארגון. כמו כן, הודק הקשר עם המחלקות המקצועיות ברשויות המקומיות, ובאמצע שנות ה-80 הוקמה גם מדרשה רעיונית. תפיסה חדשה זו משתקפת היטב בצטטה הבאה: "כתנועה מתנדבת, דינמית, הצועדת עם הזמן, חייבת ויצו להכשיר דור המשך צעיר של מנהיגות שיהיה מיומן בעבודתו, בעל ידע נרחב בתולדות תנועתנו ומסוגל להעביר את המסר הרעיוני של ויצו כתנועת נשים ציונית מתנדבת" (דו"ח הנהלת ויצו 1983-1987, עמ' 45).
בתקופה זו התפתחו כמה דגמים של עבודה התנדבותית בקהילה:
• קבוצות של מתנדבות בשכונות;
• צוותי חשיבה ארציים;
• התנדבות בתחומים פונקציונליים.